רשלנות רפואית בניתוח: ״הכשל לא תמיד נמצא בחדר הניתוח״

לעיתים הכשל אינו נובע מאופן ביצוע הניתוח, אלא מעצם ההחלטה לבצעו. יש לבדוק אם הייתה הצדקה רפואית ברורה לניתוח ואם נשקלו חלופות טיפוליות מתאימות.

כאשר ניתן היה להימנע מההליך או לבחור בטיפול שמרני, אך האפשרות לא נבחנה כראוי, עשויה להתעורר טענה לרשלנות רפואית. בין הכשלים האפשריים:

• ביצוע ניתוח ללא הצדקה רפואית מספקת.
• הכנה חסרה או אי־ביצוע בדיקות נחוצות.
• בחירת שיטת ניתוח שאינה מתאימה למצב המטופל.

בפסק הדין שטנדל נ׳ שדה קבע בית המשפט העליון כי בניתוח מתוכנן חובת ההסבר נמצאת ברף גבוה במיוחד.

יש למסור למטופל מידע מהותי שיאפשר לו להחליט אם לעבור את הניתוח. בין היתר יש לבחון אם:

• הוסברו הסיכונים המהותיים הכרוכים בניתוח.
• נמסר מידע רלוונטי על סיכויי ההצלחה.
• הוצגו חלופות טיפוליות אפשריות, לרבות טיפול שמרני.

אי־מסירת המידע עשויה לבסס טענה להיעדר הסכמה מדעת. במקרים המתאימים עשוי להיפסק גם פיצוי בשל פגיעה באוטונומיה, אף כאשר לא הוכח שהניתוח עצמו בוצע ברשלנות.

גם כשההחלטה לנתח הייתה מוצדקת, יש לבדוק אם הצוות פעל לפי הפרקטיקה המקובלת. לא כל סיבוך מעיד על רשלנות. עם זאת, נזק בניתוח מחייב בירור של פעולות הצוות.

בין הכשלים האפשריים:

• ניתוח באיבר הלא נכון או בצד הלא נכון של הגוף.
• פגיעה באיבר סמוך.
• דימום שהצוות לא זיהה או לא עצר.
• שימוש שגוי במכשור רפואי.
• השארת גוף זר בגוף המטופל.
• פגיעה עצבית במהלך הניתוח.
• כשל בהרדמה או בניטור.

בניתוח דחוף הצוות צריך לעיתים להחליט במהירות. לכן הזמן להסבר ולבירור רפואי מוגבל, והיקפם תלוי בדחיפות.

עם זאת, מצב חירום אינו פוטר את הצוות מאחריות. יש לבדוק אם ההחלטה הייתה סבירה ואם המנתח פעל במיומנות הנדרשת.

רשלנות עשויה להתקיים גם באיחור בזיהוי המצב, בהזעקת מומחה או בהעברה לחדר הניתוח. לכן הבדיקה כוללת גם את מה שקדם לניתוח.

גם לאחר ניתוח תקין, המטופל זקוק להשגחה ולמעקב. יש לבדוק כיצד הצוות עקב אחר מצבו.

בין הכשלים האפשריים:

• איחור בזיהוי דימום או זיהום.
• התעלמות ממדדים חריגים.
• אי־בירור תלונות חדשות של המטופל.
• שחרור מוקדם מבית החולים.
• איחור בלתי סביר בניתוח מתקן.