אי ספיקת כליות עקב רשלנות רפואית: איחור באבחון, דיאליזה ונזק לכליות

לא כל תוצאה חריגה מעידה על רשלנות. יש לבדוק את חומרת העלייה בקריאטינין, בדיקות קודמות, מגמת ה־eGFR, בדיקות השתן ומחלות הרקע.

חשד לרשלנות עשוי להתעורר כאשר ממצאים חריגים חוזרים אינם מובילים לבירור, מעקב או טיפול, ובהמשך נגרם נזק כלייתי שניתן היה למנוע.

כן, במקרים מתאימים. לעיתים הנזק לכליות אינו נגרם באירוע אחד אלא מהזנחה רפואית ממושכת של סימנים כמו קריאטינין עולה, ירידה ב־eGFR, חלבון בשתן או לחץ דם שאינו מאוזן.

בתביעה בודקים אם לאורך השנים היו הזדמנויות לאבחן את ההידרדרות, להפנות לנפרולוג ולטפל לפני שנגרם נזק בלתי הפיך.

הצורך בהפניה לנפרולוג תלוי בחומרת הירידה ב־eGFR, בקצב ההידרדרות, באלבומינוריה, במחלות הרקע ובממצאים נוספים.

אם היה צורך בהפניה והיא לא בוצעה בזמן, יש לבדוק האם טיפול מוקדם יותר היה מונע או מצמצם את הפגיעה בכליות.

כן, אם ניתן להוכיח שהצורך בדיאליזה נגרם או הוקדם עקב איחור באבחון, מעקב לקוי, אי־טיפול בלחץ דם, חסימה בדרכי השתן, זיהום או גורם אחר שהיה ניתן לטפל בו בזמן.

השאלה המרכזית היא האם טיפול רפואי סביר היה יכול למנוע את הדיאליזה או לדחות אותה באופן משמעותי.

כן. גם כאשר מחלת הכליות עצמה לא הייתה ניתנת למניעה, ניתן לתבוע כאשר מחדל רפואי הקדים באופן משמעותי את הצורך בדיאליזה.

הפיצוי עשוי להתייחס לפגיעה בכושר העבודה, בשגרת החיים ובעצמאות, וכן להוצאות, נסיעות, עזרת הזולת וכאב וסבל.

יתר לחץ דם ממושך עלול לפגוע בכליות, ולעיתים גם מחלת כליות עצמה מחמירה את לחץ הדם.

כאשר קיימים ערכי לחץ דם גבוהים לאורך זמן יחד עם סימנים לפגיעה כלייתית, יש לבדוק אם בוצעו מעקב, טיפול ובירור מתאימים.

כן, אם מתקיימים התנאים לתביעה. סוכרת היא גורם סיכון משמעותי לפגיעה בכליות, אך אינה פוטרת את הצוות הרפואי מחובת המעקב.

יש לבדוק אם בוצע מעקב אחר eGFR ו־UACR, אם לחץ הדם והסוכרת טופלו ואם ננקטו צעדים בעקבות סימנים מוקדמים לפגיעה כלייתית.

עצם כריתת הכליה אינה מוכיחה רשלנות. יש לבדוק מדוע נדרשה הכריתה והאם קדמו לה פגיעה בכלי דם, חסימה, זיהום, סיבוך ניתוחי או איחור בטיפול.

כאשר אובדן הכליה היה יכול להימנע בטיפול סביר, עשויה להתעורר עילת תביעה משמעותית.

מצב שבו כליה אחת אבדה והכליה הנותרת אינה תקינה עלול לגרום לנכות משמעותית ולסיכון מוגבר להחמרה עתידית.

בתביעת רשלנות רפואית בודקים את תפקוד הכליה שנותרה, הצורך בטיפול קבוע, הסיכון לדיאליזה וההשפעה על התפקוד ועל כושר העבודה.

חשוב במיוחד לאסוף בדיקות קריאטינין ו־eGFR לאורך זמן, בדיקות שתן ו־UACR, מדידות לחץ דם, הפניות לנפרולוג, הדמיות, סיכומי אשפוז ורשימת תרופות.

דווקא הרצף הרפואי לאורך חודשים או שנים עשוי להראות מתי החלה ההידרדרות ומתי הייתה הזדמנות להתערב.