רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח קלה מעט יותר להוכחה. לפחות יחסית לאיחור באבחון גידול, או לאבחנה שגויה.

קיימת סברה רווחת לפיה חתימה על טופס הסכמה לא מאפשרת הגשת תביעה. זו סברה שגויה. אף גורם לא מוסמך להסיר מעצמו אחריות וכך גם לא רופא.


מה משקלו של טופס הסכמה לפני ניתוח?

רק כשלא קיימת רשלנות, לטופס יהא משקל. אם ניתנו כל ההסברים ואירע סיבוך, התביעה תידחה. מנגד, אם אירע סיבוך, ונמנע מידע רלבנטי, אשר לו היה ניתן, התובע לא היה נכנס בגללו לניתוח, התובע יזכה במלא התביעה, כאילו הניתוח בוצע ברשלנות (!). אם לא, גם אז יזכה לפיצוי, אמנם נמוך יותר. נציג זאת בדרך של בר התקדמות:


אם התובע היה נכנס לניתוח גם אם היה מקבל את ההסבר החסר:
התביעה תתקבל בחלקה
אם התובע לא היה נכנס לניתוח אם מה שצריך להיות מוסבר, היה מוסבר:
התביעה תתקבל במלואה

רשלנות בניתוח אלקטיבי שאינו דחוף

בניתוחים אלקטיבים שאינם דחופים, ההסבר הנדרש צריך להיות מפורט ובניתוחים משפרי איכות חיים עליהם לכלול אזהרה גם מפני סיבוכים נדירים.

ב
ית המשפט העליון קבע בפס"ד דיראווי, כי קיימת חובה של הרופא ליידע את המטופל אם בחו"ל הניתוח מתנהל אחרת.

רשלנות רפואית בטכניקה הניתוחית

בניתוח כריתת גידול מהמעי הגס עלול המנתח לתפור את השופכן. אם הרופא לא כתב שהבחין בשופכן ובודד אותו, לא תהיה לו הגנה טובה.

באותו אופן, בניתוח כריתת רחם ייתכן קרע של שלפוחית השתן. בניתוח לפרוסקופי עלולה להתרחש פגיעה בכלי דם, דימום מאסיבי וצורך לפתיחת הבטן בשנית. 

בניתוח בריאטרי לקיצור קיבה חוזרת בעיה של דליפה מצינור העיכול, או פריטוניטיס (דלקת הצפק) כתוצאה משנית לזיהום.

כל פתיחה מחדש, כל אשפוז נוסף, כל החמרה מסוימת היא תמרור אזהרה לקיומה של רשלנות רפואית.

מוכר גם נזק מוחי קשה בגין החדרה בשוגג של גז CO2 למחזור הדם. הגז מיועד לאפשר למנתח ראיה טובה של שדה הניתוח הלפרוסקופי. ניתן למנוע תקלה מעין זו אילו בוצע ניסיון שאיבה כדי לוודא שקצה המחט נמצא במקום הנכון. פעולת השאיבה אינה נוהגת בארץ ואולם נוהג זה אינו מתיישב עם המלצות ה- Society of American Gastrointestinal and Endoscopic. זה מציין בפירוש צורך בפעולת שאיבה לפני ואחרי הזלפת תמיסת מלח כדי לוודא שהמחט איננה בכלי דם, מעי או שלפוחית שתן.

כוויה בניתוח

מנתחים משתמשים בדיאטרמיה, מכשיר לצריבה חשמלית, כדי לעצור דימומים מרקמות במהלך ניתוח. לעיתים מאוד רחוקות, באין תשומת לב, ניצוץ של הדיאטרמיה בא במגע עם האלכוהול שנותר מהחיטוי שנעשה קודם לכן. מכאן הידיעות בחדשות שנראות מעט מופרכות על כוויות בניתוח.

 

 

רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח

אורן בושרי, עו"ד

טופס הסכמה גורף

טפסי ההסכמה מנוסחים באופן גורף מדי וכך אינם תואמים את הסיכון המוגבר אצל הפציינט הספציפי. גם החתמה ממש לפני הניתוח תחת טשטוש תכשיל טענות הגנה. 

פעמים רבות ההחתמה מבוצעת על ידי רופא שאינו המנתח האחראי והוא חסר התמחות ספציפית, בדר"כ הדבר קורה כאשר הניתוח מסתבך ויש צורך בניתוח חוזר. מי שמסביר ומחתים שוב הוא מתמחה זוטר. לעיתים הספרות לא תואמת לסטטיסטיקה שבטופס. רופא יכול לספר ששכיחותו של דלף תוכן קיבה, אחד מסיבוכי ניתוח שרוול הקיבה, הוא פחות מאחוז אלא שהספרות קובעת שיעור דלף של 7%-1%. זו הטעיה שתזכה בפיצוי.

תביעות

כך בית המשפט פסק לזכותה של בת 65, שסבלה מפיסורה בדופן תעלת פי הטבעת. היא נותחה ולאחרי הניתוח סבלה מחוסר שליטה מוחלט על הסוגרים. הניתוח נעשה לכשעצמו כהלכה ובלא רשלנות אולם נקבע כי לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים. לא הייתה התייחסות ספציפית לעברה המיילדותי הכולל שלוש לידות, לרבות לידת ואקום, נתון שמשנה את הסיכון בניתוח. רק משום גילה הסתפק בית המשפט בפיצוי נמוך ע"ס 237 אלף שקלים.

רשלנות רפואית בתזמון ניתוח מתייחסת למצב של ניתוח מתוכנן, להבדיל מניתוח חירום, כשלא נכון רפואית לבצע אותו. נודע מקרה של פטירה בעקבות התנקבות המעי הגס לאחר כריתת גידול. מדובר באשה בת 32 ,עם מחלות רקע, טרומבוציטופניה, סכרת, ויתר לחץ דם. ב-CT נמצא ממצא חשוד לגידול בסיגמה. בקולונוסקופיה נמצא גידול אלא שאחרי הבדיקה הופיעו כאבי בטן וחשד לנקב במעי. היא עברה ניתוח לפרוסקופי לכריתת הגידול לאחריו המעי לא חזר לתפקד.

היא פיתחה בסדר הזה הלם ספטי, קריסת מערכות עד פטירה. ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה שתיזמון הניתוח האלקטיבי היה שגוי. הניתוח היה קרוב מדי לאירוע הדלקתי בעקבות הקולונוסקופיה. נקבע שאבחון הדלף אף הוא נעשה באיחור.

רשלנות רפואית בהכנה לניתוח קשורה כבר לסדר וארגון שלקראתו. חולה נפטרה כיוון שאיש מהרופאים לא וידא שיש התאמה בין סוג הדם של האיברים המושתלים לסוג הדם שלה. סביר להניח ששם לא הייתה חלוקת תפקידים נכונה ועריכת היכרות מסודרת בין חברי צוות חדר הניתוח.

בתי החולים בישראל מנהיגים טופס זיהוי מנותח, טופס הכנה לניתוח, "פסק זמן" שבו נבדקים פרטי החולה לפני הניתוח. עדיין שומעים מעת לעת על ניתוח באיבר לא נכון או בצד לא נכון. איגוד הבריאות העולמי דורש שהאיבר האמור להינתח יסומן באופן בולט, וחובת דיווח שצילומי ההדמיה הנדרשים נמצאים. לאחר הניתוח יש חובה לבצע ספירת מלאי ובכך לוודא שהמחטים, הספוגיות וכלי הניתוח מחוץ לגוף המנותח.

כך בית החולים תל השומר נמצא חייב כלפי פציינט שעבר דיקור מסוג FNA. מחט הדיקור חדרה לריאה והוא נפטר מאי ספיקת לב. נקבע כי הייתה רשלנות באופן הכנת המנוח לבדיקה. הוא למעשה היה חייב להפסיק נטילת קומדין שנטל כחולה לב מחשש לדימום. כלל לא נוטרה רמת הקרישיות בדם. מקרה אחר אירע כאשר אשה לא קיבלה דם מחומצן ופיתחה היפוקסיה מוחית בניתוח לתיקון מום לבבי כי מכונת לב ריאה שהייתה צריכה להיות מוכנה מבעוד מועד היתה תקולה.

בפס"ד שטיינר משנת 1966 נדונה טענה לרשלנות רפואית בניתוח קטן, ניתוח בטן, שנערך ללא פתיחת בטן בו אירע נקב בשלפוחית השתן שגרם לנזק. את הניתוח היה לאפשר לבצע בפרוצדורה מסובכת יותר הכוללת פתיחה של הבטן. אלא שהרופאים לא מסרו להורי המטופל על האפשרות הזו, אבל לא גם לא את העובדה שהסיבוך שנותר היה די שגרתי בפרוצדורה הקלה. טענת ההורים הייתה לרשלנות רפואית, לאור זאת שלא סופר להם על האופציות והסיכונים לצידם. בית המשפט העליון אישר את פסה"ד של המחוזי ואישר פיצוי בראש נזק ממוני 55,000 לירות בערכים דאז. נקבע שבמקרה הנדון היה סיכון ממשי שכמעט אינו קיים בניתוח הגדול ולא היה על הרופא לבכר על דעתו באיזה דרך לבחור. בית המשפט ראה כתקיפה ממש את עצם הגישה הפטרנליסטית שנקטו הרופאים בהסתירם את דבר האפשרות לניתוח אחר.

פסק הדין הראשון שבו נעשה שימוש בטרמינולוגיה של הסכמה מדעת והאוטונומיה על הגוף הוא פס"ד רייבי נ' וייגל. שם, מנותח עבר ניתוח ראשון בגבו ובמהלכו החליט הרופא שלא לבצע איחוי של החוליות. אחר הניתוח המצב לא השתפר והוא נזקק לניתוח שני. במהלך הניתוח השני נתגלתה צלקת והמנתח התפנה לטפל בה על דעת עצמו. אגב טיפולו בצלקת, נגרם אובדן שליטה על הסוגרים. ההמשך ברור. המטופל תבע בעילה של רשלנות. בבסיס תביעתו שטח טענות לפיהן הטיפול בצלקת נעשה שלא תוך הסכמה מדעת. בערעור, התביעה התקבלה.

המקור ההיסטורי של פגיעה באוטונומיה – פס"ד עלי דעקה

פסק דין עלי דעקה דן בנפגעת שעוד טרם הטיפול הכושל שנעשה בה הייתה נכה בכף רגלה השמאלית. לצד נכותה זו, התעורר אצלה חשש גם לגידול בכתף. היא נתנה הסכמתה לטיפול ניתוחי ברגל אלא שעל שולחן הניתוחים הגיעו הרופאים למסקנה שהניתוח בכתף דחוף ובעודה מטושטשת מחומרי ההרדמה הרופאים החתימו אותה על טופס הסכמה לביופסיה בכתף. כתוצאה מהביופסיה נותרה המטופלת עם נכות של 35% בכתף. היא הגישה תביעה. בבסיסה טענה שהסכמתה הייתה באשר לניתוח ברגל, ולגבי הכתף לא הייתה הסכמה שלה מדעת. עוד טענה כי אף אחד לא הסביר לה הסיבוך המוכר שבביופסיה.

השופטת בייניש אמרה: "יש כאן אישה שהיא כבר נכה, אם היו מגלים בפניה את כל העובדות הרלבנטיות, היא הייתה שוקלת חוו"ד שנייה או משהו". מכאן נקבע שיש לפצות בעבור ראש נזק חדש, "פגיעה באוטונומיה". מאז פס"ד עלי דעקה, הסכומים האמירו לממוצע של 40,000 ₪ ואף בפס"ד ויינשטיין נ' ד"ר ברגמן שניתן לא מזמן פסקו השופטים סך של 150,000 ₪ לניזוק שעבר ניתוח לייזר בעיניים בגלל היעדר הסבר של עכירות בקרנית. ברור כמובן שלו הוכיחה הגב' דעקה שלו ניתן היה לה ההסבר לא הייתה היא אז מסכימה לביצוע ביופסיה, אז, היו נפסקים לזכותה כל הפיצויים לפי נכות של 35%, קרי מאות אלפי שקלים.


רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח קלה מעט יותר להוכחה. לפחות יחסית לאיחור באבחון גידול, או לאבחנה שגויה.

קיימת סברה רווחת לפיה חתימה על טופס הסכמה לא מאפשרת הגשת תביעה. זו סברה שגויה. אף גורם לא מוסמך להסיר מעצמו אחריות וכך גם לא רופא.


מה משקלו של טופס הסכמה לפני ניתוח?

רק כשלא קיימת רשלנות, לטופס יהא משקל. אם ניתנו כל ההסברים ואירע סיבוך, התביעה תידחה. מנגד, אם אירע סיבוך, ונמנע מידע רלבנטי, אשר לו היה ניתן, התובע לא היה נכנס בגללו לניתוח, התובע יזכה במלא התביעה, כאילו הניתוח בוצע ברשלנות (!). אם לא, גם אז יזכה לפיצוי, אמנם נמוך יותר. נציג זאת בדרך של בר התקדמות:


אם התובע היה נכנס לניתוח גם אם היה מקבל את ההסבר החסר:
התביעה תתקבל בחלקה
אם התובע לא היה נכנס לניתוח אם מה שצריך להיות מוסבר, היה מוסבר:
התביעה תתקבל במלואה

רשלנות בניתוח אלקטיבי שאינו דחוף

בניתוחים אלקטיבים שאינם דחופים, ההסבר הנדרש צריך להיות מפורט ובניתוחים משפרי איכות חיים עליהם לכלול אזהרה גם מפני סיבוכים נדירים.

ב
ית המשפט העליון קבע בפס"ד דיראווי, כי קיימת חובה של הרופא ליידע את המטופל אם בחו"ל הניתוח מתנהל אחרת.

רשלנות רפואית בטכניקה הניתוחית

בניתוח כריתת גידול מהמעי הגס עלול המנתח לתפור את השופכן. אם הרופא לא כתב שהבחין בשופכן ובודד אותו, לא תהיה לו הגנה טובה. באותו אופן, בניתוח כריתת רחם ייתכן קרע של שלפוחית השתן. בניתוח לפרוסקופי עלולה להתרחש פגיעה בכלי דם, דימום מאסיבי וצורך לפתיחת הבטן בשנית. בניתוח בריאטרי לקיצור קיבה חוזרת בעיה של דליפה מצינור העיכול, או פריטוניטיס (דלקת הצפק) כתוצאה משנית לזיהום. כל פתיחה מחדש, כל אשפוז נוסף, כל החמרה מסוימת היא תמרור אזהרה לקיומה של רשלנות רפואית.

מוכר גם נזק מוחי קשה בגין החדרה בשוגג של גז CO2 למחזור הדם. הגז מיועד לאפשר למנתח ראיה טובה של שדה הניתוח הלפרוסקופי. ניתן למנוע תקלה מעין זו אילו בוצע ניסיון שאיבה כדי לוודא שקצה המחט נמצא במקום הנכון. פעולת השאיבה אינה נוהגת בארץ ואולם נוהג זה אינו מתיישב עם המלצות ה- Society of American Gastrointestinal and Endoscopic. זה מציין בפירוש צורך בפעולת שאיבה לפני ואחרי הזלפת תמיסת מלח כדי לוודא שהמחט איננה בכלי דם, מעי או שלפוחית שתן.

כוויה בניתוח

מנתחים משתמשים בדיאטרמיה, מכשיר לצריבה חשמלית, כדי לעצור דימומים מרקמות במהלך ניתוח. לעיתים מאוד רחוקות, באין תשומת לב, ניצוץ של הדיאטרמיה בא במגע עם האלכוהול שנותר מהחיטוי שנעשה קודם לכן. מכאן הידיעות בחדשות שנראות מעט מופרכות על כוויות בניתוח.

 

 

רשלנות רפואית בניתוח

רשלנות רפואית בניתוח

אורן בושרי, עו"ד

טופס הסכמה גורף

טפסי ההסכמה מנוסחים באופן גורף מדי וכך אינם תואמים את הסיכון המוגבר אצל הפציינט הספציפי. גם החתמה ממש לפני הניתוח תחת טשטוש תכשיל טענות הגנה. 

פעמים רבות ההחתמה מבוצעת על ידי רופא שאינו המנתח האחראי והוא חסר התמחות ספציפית, בדר"כ הדבר קורה כאשר הניתוח מסתבך ויש צורך בניתוח חוזר. מי שמסביר ומחתים שוב הוא מתמחה זוטר. לעיתים הספרות לא תואמת לסטטיסטיקה שבטופס. רופא יכול לספר ששכיחותו של דלף תוכן קיבה, אחד מסיבוכי ניתוח שרוול הקיבה, הוא פחות מאחוז אלא שהספרות קובעת שיעור דלף של 7%-1%. זו הטעיה שתזכה בפיצוי.

תביעות

כך בית המשפט פסק לזכותה של בת 65, שסבלה מפיסורה בדופן תעלת פי הטבעת. היא נותחה ולאחרי הניתוח סבלה מחוסר שליטה מוחלט על הסוגרים. הניתוח נעשה לכשעצמו כהלכה ובלא רשלנות אולם נקבע כי לא הוסברו לתובעת כל הסיכונים. לא הייתה התייחסות ספציפית לעברה המיילדותי הכולל שלוש לידות, לרבות לידת ואקום, נתון שמשנה את הסיכון בניתוח. רק משום גילה הסתפק בית המשפט בפיצוי נמוך ע"ס 237 אלף שקלים.

רשלנות רפואית בתזמון ניתוח מתייחסת למצב של ניתוח מתוכנן, להבדיל מניתוח חירום, כשלא נכון רפואית לבצע אותו. נודע מקרה של פטירה בעקבות התנקבות המעי הגס לאחר כריתת גידול. מדובר באשה בת 32 ,עם מחלות רקע, טרומבוציטופניה, סכרת, ויתר לחץ דם. ב-CT נמצא ממצא חשוד לגידול בסיגמה. בקולונוסקופיה נמצא גידול אלא שאחרי הבדיקה הופיעו כאבי בטן וחשד לנקב במעי. היא עברה ניתוח לפרוסקופי לכריתת הגידול לאחריו המעי לא חזר לתפקד.

היא פיתחה בסדר הזה הלם ספטי, קריסת מערכות עד פטירה. ועדה רפואית של משרד הבריאות קבעה שתיזמון הניתוח האלקטיבי היה שגוי. הניתוח היה קרוב מדי לאירוע הדלקתי בעקבות הקולונוסקופיה. נקבע שאבחון הדלף אף הוא נעשה באיחור.

רשלנות רפואית בהכנה לניתוח קשורה כבר לסדר וארגון שלקראתו. חולה נפטרה כיוון שאיש מהרופאים לא וידא שיש התאמה בין סוג הדם של האיברים המושתלים לסוג הדם שלה. סביר להניח ששם לא הייתה חלוקת תפקידים נכונה ועריכת היכרות מסודרת בין חברי צוות חדר הניתוח.

בתי החולים בישראל מנהיגים טופס זיהוי מנותח, טופס הכנה לניתוח, "פסק זמן" שבו נבדקים פרטי החולה לפני הניתוח. עדיין שומעים מעת לעת על ניתוח באיבר לא נכון או בצד לא נכון. איגוד הבריאות העולמי דורש שהאיבר האמור להינתח יסומן באופן בולט, וחובת דיווח שצילומי ההדמיה הנדרשים נמצאים. לאחר הניתוח יש חובה לבצע ספירת מלאי ובכך לוודא שהמחטים, הספוגיות וכלי הניתוח מחוץ לגוף המנותח.

כך בית החולים תל השומר נמצא חייב כלפי פציינט שעבר דיקור מסוג FNA. מחט הדיקור חדרה לריאה והוא נפטר מאי ספיקת לב. נקבע כי הייתה רשלנות באופן הכנת המנוח לבדיקה. הוא למעשה היה חייב להפסיק נטילת קומדין שנטל כחולה לב מחשש לדימום. כלל לא נוטרה רמת הקרישיות בדם. מקרה אחר אירע כאשר אשה לא קיבלה דם מחומצן ופיתחה היפוקסיה מוחית בניתוח לתיקון מום לבבי כי מכונת לב ריאה שהייתה צריכה להיות מוכנה מבעוד מועד היתה תקולה.

בפס"ד שטיינר משנת 1966 נדונה טענה לרשלנות רפואית בניתוח קטן, ניתוח בטן, שנערך ללא פתיחת בטן בו אירע נקב בשלפוחית השתן שגרם לנזק. את הניתוח היה לאפשר לבצע בפרוצדורה מסובכת יותר הכוללת פתיחה של הבטן. אלא שהרופאים לא מסרו להורי המטופל על האפשרות הזו, אבל לא גם לא את העובדה שהסיבוך שנותר היה די שגרתי בפרוצדורה הקלה. טענת ההורים הייתה לרשלנות רפואית, לאור זאת שלא סופר להם על האופציות והסיכונים לצידם. בית המשפט העליון אישר את פסה"ד של המחוזי ואישר פיצוי בראש נזק ממוני 55,000 לירות בערכים דאז. נקבע שבמקרה הנדון היה סיכון ממשי שכמעט אינו קיים בניתוח הגדול ולא היה על הרופא לבכר על דעתו באיזה דרך לבחור. בית המשפט ראה כתקיפה ממש את עצם הגישה הפטרנליסטית שנקטו הרופאים בהסתירם את דבר האפשרות לניתוח אחר.

פסק הדין הראשון שבו נעשה שימוש בטרמינולוגיה של הסכמה מדעת והאוטונומיה על הגוף הוא פס"ד רייבי נ' וייגל. שם, מנותח עבר ניתוח ראשון בגבו ובמהלכו החליט הרופא שלא לבצע איחוי של החוליות. אחר הניתוח המצב לא השתפר והוא נזקק לניתוח שני. במהלך הניתוח השני נתגלתה צלקת והמנתח התפנה לטפל בה על דעת עצמו. אגב טיפולו בצלקת, נגרם אובדן שליטה על הסוגרים. ההמשך ברור. המטופל תבע בעילה של רשלנות. בבסיס תביעתו שטח טענות לפיהן הטיפול בצלקת נעשה שלא תוך הסכמה מדעת. בערעור, התביעה התקבלה.

המקור ההיסטורי של פגיעה באוטונומיה – פס"ד עלי דעקה

פסק דין עלי דעקה דן בנפגעת שעוד טרם הטיפול הכושל שנעשה בה הייתה נכה בכף רגלה השמאלית. לצד נכותה זו, התעורר אצלה חשש גם לגידול בכתף. היא נתנה הסכמתה לטיפול ניתוחי ברגל אלא שעל שולחן הניתוחים הגיעו הרופאים למסקנה שהניתוח בכתף דחוף ובעודה מטושטשת מחומרי ההרדמה הרופאים החתימו אותה על טופס הסכמה לביופסיה בכתף. כתוצאה מהביופסיה נותרה המטופלת עם נכות של 35% בכתף. היא הגישה תביעה. בבסיסה טענה שהסכמתה הייתה באשר לניתוח ברגל, ולגבי הכתף לא הייתה הסכמה שלה מדעת. עוד טענה כי אף אחד לא הסביר לה הסיבוך המוכר שבביופסיה.

השופטת בייניש אמרה: "יש כאן אישה שהיא כבר נכה, אם היו מגלים בפניה את כל העובדות הרלבנטיות, היא הייתה שוקלת חוו"ד שנייה או משהו". מכאן נקבע שיש לפצות בעבור ראש נזק חדש, "פגיעה באוטונומיה". מאז פס"ד עלי דעקה, הסכומים האמירו לממוצע של 40,000 ₪ ואף בפס"ד ויינשטיין נ' ד"ר ברגמן שניתן לא מזמן פסקו השופטים סך של 150,000 ₪ לניזוק שעבר ניתוח לייזר בעיניים בגלל היעדר הסבר של עכירות בקרנית. ברור כמובן שלו הוכיחה הגב' דעקה שלו ניתן היה לה ההסבר לא הייתה היא אז מסכימה לביצוע ביופסיה, אז, היו נפסקים לזכותה כל הפיצויים לפי נכות של 35%, קרי מאות אלפי שקלים.


No votes yet.
Please wait...