לא כל טעות באבחון היא אוטומטית רשלנות, אך המפתח המשפטי טמון בהתנהלות בזמן אמת. אם המטופל הגיע לרופא משפחה, מוקד או חדר מיון עם תסמינים מחשידים, כמו קוצר נשימה פתאומי, דופק מהיר, כאב דוקר בחזה או נפיחות ברגל, והצוות שחרר אותו ללא בדיקות שלילה קריטיות, עשויה לקום עילת תביעה.

בין הבדיקות הרלוונטיות ניתן למצוא בדיקת D-Dimer, הדמיית CT ריאות, אולטרסאונד דופלר לרגליים ובדיקות נוספות לפי מצב המטופל. מנגד, אם התמונה הקלינית הייתה מטעה והרופאים ביצעו בירור סביר ומקיף, ייתכן שהאיחור לא יוגדר כרשלנות. קרא עוד על איחור באבחון מחלה.

בתי חולים וחברות הביטוח מעלים בדרך כלל שלוש טענות מרכזיות: שהתסמינים לא היו אופייניים, שלא היו גורמי סיכון ידועים, או שגם אבחון מוקדם יותר לא היה משנה את התוצאה הרפואית.

מול טענות אלה יש לבחון את התיעוד הרפואי בזמן אמת. המדדים במיון, תלונות המטופל, גורמי הסיכון, בדיקות שלא בוצעו והחלטת השחרור הם לעיתים הנתונים שמכריעים את שאלת האחריות.

תקופת ההריון והשבועות הראשונים שלאחר הלידה הם מצבים שבהם קיימת עלייה טבעית בקרישיות הדם. לכן תלונות על קוצר נשימה, כאב בחזה או נפיחות ברגל אצל אישה הרה או יולדת מחייבות ערנות גבוהה במיוחד.

בפועל, לעיתים מייחסים תלונות אלה ל"כובד ההריון" או נמנעים מבדיקות הדמיה בשל חשש מקרינה. כאשר אין חלופה אבחנתית מתאימה ואין בירור דחוף, המחדל עלול לסכן גם את האם וגם את העובר.

בהחלט כן. תביעות רשלנות רפואית בתחום זה אינן מוגבלות רק למקרי פטירה. איחור באבחון של קריש דם בריאות עלול לשלול מהמטופל טיפול מיידי בנוגדי קרישה, ולהוביל לנזקים קבועים וקשים.

אם בעקבות העיכוב נגרם נזק מתמשך, כמו פגיעה בשריר הלב, יתר לחץ דם ריאתי, מגבלות נשימה או פגיעה נוירולוגית עקב חוסר חמצן, ניתן להגיש תביעה לפיצויים בגין נכות רפואית ותפקודית, הפסדי השתכרות והוצאות רפואיות עתידיות.

ככלל, תקופת ההתיישנות בתביעת רשלנות רפואית היא שבע שנים. עם זאת, חשוב לבדוק מאיזה מועד מתחילה הספירה. לעיתים מדובר ביום המחדל הרפואי, ולעיתים במועד שבו התגלה הקשר בין האיחור באבחון לבין הנזק שנגרם.

במקרים של פטירה או כאשר מדובר בקטינים חלים כללים ייחודיים. לכן מומלץ לא להמתין לשלהי תקופת ההתיישנות, בעיקר משום שאיסוף הרשומות והכנת חוות דעת רפואית דורשים זמן.