רשלנות רפואית בהרדמה היא יותר ממינון שגוי של חומר הרדמה. במה עוד היא מתבטאת, מה עלול לקרות והאם היא עלולה לקרות גם בפרוצדורות רפואיות קצרות (כמו קולונסקופיה).
אם מדובר בסה״כ בהרדמה היכן בכלל יש מקום לטעויות?
תפקידו של המרדים בניתוח אינו ״זריקה אחת ודי״. הוא יעקוב אחר המוניטור, בעירנות יגביר את חומר ההרדמה ובמצבים אחרים יפחית את המינון. הטעויות שמהוות אחר ככ בסיס לתביעה הם לרב אלה:
של חומר הרדמה – גבוה מדי (עלול לגרום לדום לב) או נמוך מדי (עשוי להוביל ל"התעוררות" במהלך ניתוח).
זליגה של חומר הרדמה לעמוד השדרה – בפרוצדורות אזוריות עלולה לגרום לנזק עצבי.
למשל הזרקה לעורק במקום וריד, שעלולה לגרום לנזק לרקמות או לקרישי דם.
אי־זיהוי אלרגיות או תרופות נוגדות קרישה – סיכון גבוה במיוחד לדימומים או תגובות אלרגיות קשות.
אי־מעקב בזמן ההרדמה – תפקיד המרדים לא מסתיים עם ההזרקה. עליו לעקוב אחר הדופק, לחץ הדם, ריווי חמצן ועוד.
מה עלול לקרות?
הסיבוכים הנפוצים הם:
סיכון נסתר בקולונוסקופיה: מה לא מספרים לנו על טשטוש
רופאים רבים מציגים את הקולונוסקופיה כבדיקה פשוטה, אבל מאחורי הקלעים התמונה שונה. במכונים פרטיים רבים לא מנטרים את המדדים החיוניים כראוי בזמן הטשטוש. הצוות לא תמיד עוקב בזמן אמת אחרי קצב הלב, הנשימה או ריווי החמצן. בניגוד לחדרי ניתוח בבתי חולים, שם רופא או אחות מרדימים מפקחים באופן שוטף – במכונים רבים פשוט מפקירים את הבקרה.
תרופת הפרופופול, המשמשת לטשטוש בהליך הקולונוסקופיה, ניתנת פעמים רבות על ידי הרופא המבצע – גסטרואנטרולוג – ולא על ידי רופא מרדים.
פרקטיקה זו נפוצה בעיקר במכונים פרטיים, שם ההחלטה שלא להעסיק מרדים נובעת משיקולי עלות. אך בכך נוצר סיכון: גסטרואנטרולוג אינו בהכרח בעל הידע והניסיון הנדרשים להתמודדות עם סיבוכים הקשורים להרדמה, שעלולים להתרחש גם בפרוצדורות קצרות.
השמנת יתר ודום נשימה בשינה הם רק חלק מהגורמים שמגבירים את הסיכון לחסימת דרכי האוויר בזמן טשטוש. במקרים כאלה – ובהם בפרט – נדרשת נוכחות של רופא מרדים מיומן, שמסוגל לזהות מצוקה נשימתית ולטפל בה מיידית.
סקולין
החומר סקולין (Suxamethonium) – תרופה המשמשת לשיתוק שרירים במהלך הרדמה ראויה לתשומת לב מיוחדת. סקולין עלול לגרום לדום לב, בעיקר בקרב מטופלים הסובלים מבעיות נוירולוגיות או שריריות. במדינות רבות אסרו לחלוטין השימוש בו בילדים, אך בישראל קיימת רק הנחיה כללית להימנע ממנו, כאשר האיסור המוחלט חל רק במצבים של מחלות עצביות או שריריות. מקרה מוכר בישראל ממחיש את הסיכון: קטין שעבר ניתוח לתיקון היפוספדיאס קיבל את החומר בניגוד להנחיות, וכתוצאה מכך לקה בניוון שרירים קשה. את ההרדמה ביצעה מתמחה שלא הכירה את הסיכון, ובעקבות האירוע הונהגה דרישה לנוכחות רופא מרדים בכיר בכל הרדמה של ילדים.
חתימה על טופס הסכמה מדעת לא פוטרת את הרופא מאחריות במקרה של רשלנות. הרופא חייב להסביר למטופל את הסיכונים הספציפיים שנובעים ממצבו הרפואי. אם מדובר באישה עם בעיית קרישה או במטופל עם ריפלוקס, הסבר כללי על סיכוני ההרדמה לא מספיק. הרופא צריך לוודא שהמטופל מבין את הסיכון המוגבר. כשזה לא קורה – גם אם המטופל חתם – מדובר ברשלנות. בית המשפט בוחן את ההסכמה לפי מה שהוסבר בפועל, לא לפי הטופס שנחתם.
עו״ד אורן בושרי
