רשלנות רפואית באבחון ספסיס (אלח דם): מתי שיהוי באבחון זיהום מביא לעילת תביעה?

המומחה הרפואי בוחן את מצבו של המטופל במועד שבו היה צריך להתעורר החשד, את חומרת הזיהום באותו שלב ואת הסיכוי שטיפול מוקדם היה מונע הלם ספטי, כשל איברים, נזק מוחי, קטיעה או מוות. ככל שבמועד ההחמצה המטופל היה יציב יותר והנזק החמור הופיע רק לאחר העיכוב, כך מתחזק הקשר האפשרי בין הכשל לבין התוצאה.

מצב רפואי קודם או זיהום קשה אינם שוללים בהכרח תביעה. השאלה היא אם האיחור הוסיף נזק על מצבו הקודם של המטופל: האם הוא האיץ את ההידרדרות, החמיר את הפגיעה באיברים, האריך את האשפוז או הפחית את הסיכוי להחלמה. הנתבעת אחראית לנזק שנגרם עקב הכשל, ולא בהכרח למלוא הנזק שמקורו במחלה הבסיסית.

לעיתים אי אפשר לקבוע שטיפול מוקדם היה מונע בוודאות את התוצאה, אך ניתן להראות שהוא היה משפר את סיכויי ההחלמה. במצב כזה עשויה להתעורר טענה של אובדן סיכויי החלמה. הפיצוי עשוי להיקבע בהתאם לשיעור הסיכוי שנגרע עקב האיחור, על בסיס חוות דעת רפואית והנתונים הקונקרטיים של המטופל.

ההוכחה נשענת בעיקר על ציר הזמן הרפואי ועל השינוי במצב המטופל:

• המדדים החיוניים ותוצאות בדיקות הדם לפני ההידרדרות ואחריה.
• מועד הופעת החשד לזיהום ומועד מתן האנטיביוטיקה.
• תוצאות התרביות ומידת התאמת הטיפול לגורם הזיהומי.
• מועד התפתחות הלם ספטי או פגיעה בתפקוד האיברים.
• חוות דעת המסבירה מה היה צפוי לקרות אילו הטיפול ניתן בזמן.