פיצויים בעטיו של איחור באבחון סרטן הערמונית עקב רשלנות רפואית

לא כל עלייה ב־PSA מעידה על סרטן הערמונית. עם זאת, ערך חריג עשוי לחייב מעקב ובירור רפואי בהתאם לגיל המטופל, לגורמי הסיכון, לגודל הערמונית ולתוצאות הבדיקות הקודמות.

חשוב במיוחד לבחון את מגמת השינוי לאורך זמן. עלייה הדרגתית ועקבית עשויה להצדיק בדיקה חוזרת, הפניה לאורולוג, MRI של הערמונית או ביופסיה. ההחלטה אינה מתקבלת לפי תוצאה יחידה, אלא לפי מכלול הנתונים שהיה לפני הרופא בזמן אמת.

כן. בדיקת PSA אינה ייחודית לסרטן. דלקת או הגדלה שפירה של הערמונית עלולות להעלות את הערך, ולכן תוצאה חריגה אחת אינה מוכיחה בהכרח את קיומו של גידול.

מנגד, אין להמשיך לייחס את העלייה לדלקת או להגדלה שפירה כאשר ערכי ה־PSA ממשיכים לטפס בלי לבצע הערכת סיכון מתאימה. רופא המשפחה צריך לעקוב אחר המגמה ולשקול הפניה לאורולוג כאשר הממצאים מצדיקים זאת.

מידע נוסף על הערכת PSA ניתן למצוא בספרות הרפואית של NCBI .

לא תמיד. ביופסיה דוגמת חלקים מהערמונית, ולכן היא עלולה שלא לפגוע באזור שבו נמצא הגידול. משמעותה של תוצאה שלילית תלויה בשיטת הדגימה, במספר הדגימות, בממצאי ה־MRI ובמידת החשד שנותרה.

כאשר ערכי ה־PSA ממשיכים לעלות או כאשר קיימים ממצאים מחשידים אחרים, אין להסתפק אוטומטית בתוצאה השלילית. יש לבחון אם נדרש MRI, מעקב תכוף יותר, ביופסיה חוזרת או ביופסיית פיוז'ן ממוקדת.

בתביעת רשלנות בודקים לא רק אם נערכה ביופסיה, אלא גם אם הרופא המשיך לעקוב אחר המטופל לאחריה. ביופסיה שלילית אינה מעניקה פטור קבוע מהמשך בירור.

בית המשפט בוחן אם הרופא פעל לפי הסטנדרט הרפואי הסביר בזמן אמת. התעלמות מערכי PSA חריגים, היעדר מעקב אחר מגמת העלייה, אי־הפניה לאורולוג או הפסקת הבירור ללא הצדקה עשויים להצביע על התרשלות.

עם זאת, עצם האיחור באבחון אינו מספיק. יש להוכיח שהאיחור גרם לנזק, כגון התקדמות המחלה, הופעת גרורות, ירידה בסיכויי ההחלמה או צורך בטיפול קשה יותר.

חלק מגידולי הערמונית מתקדמים באיטיות יחסית, ואילו אחרים מתאפיינים בהתנהגות אגרסיבית יותר. לכן יש לבחון בכל מקרה את סוג הגידול, שלב המחלה וקצב התקדמותה.

כאשר ניתן להראות שהמחלה התפתחה בהדרגה, אפשר לעיתים לזהות חלון זמן ממשי שבו היה ניתן לאבחן אותה ולטפל בה לפני שהתקדמה. הדבר עשוי לחזק את הקשר הסיבתי בין האיחור לבין הנזק.

קראו עוד על סרטן הערמונית ומאפייני המחלה .

כן, לעיתים גם כאשר המטופל החלים. הנזק עשוי להיות עצם הצורך בטיפול שלא היה נדרש אילו המחלה אובחנה מוקדם יותר.

למשל, יש לבדוק אם אבחון במועד היה מאפשר מעקב פעיל או טיפול מקומי מצומצם, בעוד שהאבחון המאוחר חייב ניתוח, הקרנות, טיפול הורמונלי או שילוב של כמה טיפולים.

ההשוואה צריכה להתייחס גם לתופעות הלוואי, ובהן הפרעה בזקפה, אי־שליטה בשתן, עייפות, אובדן מסת שריר ופגיעה באיכות החיים. עם זאת, צריך להוכיח שהטיפול הנוסף נבע מן האיחור ולא מעצם המחלה שהייתה קיימת ממילא.

חוות דעת רפואית נדרשת בדרך כלל כדי להוכיח את הקשר בין האיחור לבין הנזק. המומחה בוחן את בדיקות ה־PSA, ההפניות, תוצאות הביופסיה, ההדמיות ומאפייני הגידול.

לאחר מכן משווים בין מצבו המשוער של המטופל במועד שבו היה צריך לבצע את הבירור לבין מצבו במועד האבחון בפועל. כך ניתן לבדוק אם המחלה התקדמה ואם אפשרויות הטיפול השתנו בתקופת האיחור.

במחלה מתקדמת עשוי להידרש טיפול מערכתי, לרבות טיפול הורמונלי ותרופות נוספות. בחלק מהמקרים נעשה שימוש גם בדוסטקסל, המוכר בשם המסחרי טקסוטר.

מידע נוסף ניתן למצוא באתר של פרופ׳ ברגר .

אין סכום פיצוי קבוע. הפיצוי נקבע לפי הנזק שנגרם בשל האיחור ולא לפי עצם קיומה של המחלה. הוא עשוי לכלול כאב וסבל, הפסדי שכר, הוצאות רפואיות ועזרת צד שלישי.

גם השינוי באפשרויות הטיפול משפיע על היקף הנזק. טיפול במחלה מתקדמת עשוי לכלול ניתוח, הקרנות, טיפול הורמונלי ולעיתים גם טיפול כימותרפי.

פגיעה בתפקוד המיני, בשליטה בסוגרים, בכושר העבודה או בתפקוד היומיומי עשויה להשפיע באופן משמעותי על גובה הפיצוי, בהתאם לנסיבותיו של כל מטופל.