רשלנות בטיפולי פוריות

בית המשפט העליון קבעע"א 980/09 כי אי־מסירת מידע מלא על מספר העוברים המוחזרים לרחם מהווה רשלנות והפרה של חובת הגילוי וההסכמה מדעת. עם זאת, לא הוכח קשר סיבתי עובדתי שלפיו אילו נמסר המידע – ההורים היו משנים את החלטתם. למרות זאת נפסק פיצוי בסך 150,000 ש״ח בגין הפגיעה בזכות לקבל החלטה מושכלת.

הריון תאומות שהושג באמצעות IVF הוגדר כהריון בסיכון גבוה, אך המעקב בוצע במחלקה רגילה ולא במסגרת ייעודית להריון בסיכון. לא בוצעו ניטורים חיוניים, והרופא התעלם מהיקף בטן חריג ומהפרעה בהתפתחות. בית המשפט קבע כי מעקב רפואי תקין היה מונע את שיתוק המוחין שנגרם לאחת התאומות.

בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה וקבע כי המעקב הלקוי אחר הריון התאומות, שבוצע שלא במסגרת של הריון בסיכון גבוה וללא ניטורים הכרחיים, הוביל לאובדן ההריון ולנזק חמור. נקבע כי טיפול נכון היה מאפשר חילוץ מוקדם של העובריות ומונע את שיתוק המוחין שנגרם לאחת מהן.

בית המשפט קבע כי אלמלא הפרת חובת הגילוי, התובעת הייתה יכולה לנסות להרות מביציות שנשאבו והוקפאו בגיל צעיר יותר. לפי קביעת המומחה שמונה בתיק, סיכוייה להשיג הריון ראשון היו עשויים להגיע לכ־90%, וסיכוייה להריון נוסף לכ־60%.

אי־הידיעה הגורפת הביאה לכך שהתובעת איבדה בפועל את האפשרות להרות מביציותיה שלה. בית המשפט קבע כי מצבה כיום — היעדר הריון גם לאחר טיפולי פוריות ממושכים — מהווה התממשות ממשית של הסיכון שנוצר עקב ההפרה.

התובעת החלה בטיפולי פוריות בשנת 2018, עברה ניסיונות חוזרים של הפריה חוץ־גופית, חוותה כישלונות והפלות, וכיום האפשרות הריאלית היחידה שנותרה לה היא היריון מתרומת ביצית. נקבע כי מצב זה נובע מהכשל באי־מסירת המידע בשלב שבו ניתן היה עדיין לפעול אחרת.