נשיכת כלב מעבירה את נטל ההוכחה לבעליו. כלומר, בשיוויון בכמות ובדיות הראיות בעל הכלב מפסיד. יותר מכך, אין דיון בכלל בשאלת רשלנות. הבעיה יותר תהיה בגביית כסף, שכן מאחורי הבעלים, לרב אין חברת ביטוח. ההוראות החוקיות לעניין נשיכת כלב מצויות בסימן ד1 של פרק ג' לפקודת הנזיקין:

"סימן ד1: היזק על-ידי כלב
41א. נזקים שנגרמו על ידי כלב
בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן – הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים.
41ב. הגנות
בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה-
1. התגרות של הניזוק בכלב
2. תקיפת הניזוק את הבעלים, את בן זוגו, הורו או ילדו.
3. הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים.

מכיוון שהוראות הפקודה קובעות אחריות חמורה במקרה של נשיכת כלב, מבקשים לעיתים נתבעים להתלות בהגנות, המנויות בסעיף 41ב לפקודה. יהיה נתבע שיטען כי הכלב היה מצוי בבית פרטי, המשולט בשלט אזהרה על הימצאות כלב. נתבע כזה יטען כי  עומדת לו הגנת סעיף 41ב(3) – "הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

נתבע אחר יוכל לטעון כי התובע ניסה לבעוט בכלב, ומכאן שיש לדחות את התביעה משום הגנת סעיף 41ב(1) – "התגרות של הניזוק בכלב".  כבר נפסק כי תובע שניסה להרחיק את הכלב ברגליו, מתוך פחד – התנהגות כזו בוודאי אינה אותה התגרות, שאליה מכוונת הפקודה בעניין זה.


 

Rating: 5.0/5. From 1 vote.
Please wait...