חומר רפואי כמובן. תלושי משכרות שלושה חודשים לפני התאונה ואילך גם אבל לא חובה. צילום של המפגע, או של מקום הנפילה, או, אם רלבנטי, של המתקן עליו הנך עובד/ת במפעל יכול לסייע לעו"ד להבין כיצד אירעה התאונה, מה תפקידך, אילו הנחיות היה המעביד צריך להנחיל ואילו אמצעי הגנה לספק.

תובעים גם את המזיק, בשלו נגרמה התאונה, נניח עירייה אם הפגיעה קשורה למדרכה פגומה, וגם את המוסד לביטוח לאומי, על כי מדובר בתאונת עבודה, ומה שמקבלים ממנו מקזזים מהתביעה נגד העירייה.

אין הכרח. אפשר שעורך הדין יפנה לקבלת גורם מבטח.

בניגוד למדינות אחרות, הפיצוי לנפגעי תאונות דרכים אינו מבוסס על עקרון של אשמה. גם אדם שגרם לתאונה יהא זכאי לפיצוי על נזק הגוף שנגרם לו. כעקרון, כל עוד קיים כיסוי ביטוחי ורשיון נהיגה תקף, חברת הביטוח תישא בפיצוי, היא ואין בלתה, גם אם קיים מזיק חיצוני, למשל, גם אם מע"צ התרשלה בתחזוקת הכביש והיא הגורם לתאונה.

לפי החוק חובה לדווח אודות אירוע תאונתי שכזה מה שעלול לגרור חקירה משטרתית ולהצמיח כתב אישום. לכן כדאי להתייעץ עם עורך דין המתמחה בתביעות תאונות דרכים מהר ככל האפשר.

לא, דווקא עובדה זו מעידה לעיתים על התגברות כאבים אמיתית.

הצטייד בתעודת ביטוח, וגש למשטרה לקבל אישור משטרה בדבר תאונת דרכים, תלושי שכר, מכתב מהמעביד אודות היעדרות, פוליסת ביטוח חיים, קבלות וחומר רפואי.

לא. מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. לכן ניתן להגיש תביעה גם כנגד חב' הביטוח. הקביעה של המוסד לביטוח לאומי תהא לרב בסיס לחישוב בתביעה כנגד הביטוח.

לא מספרים לחוקר של חב' הביטוח כלום. גם לא לחתום על שום הצהרה. לבקש ממנו יפה שיעזוב. הודאתכם בפניו עוברת פראפרזה לעיתים וייתכן והיא לא תשמע כמקורה בבית המשפט. יותר מסביר להניח שהדו-שיח ביניכם יוקלט.

חשוב כבר בשלב זה להתקשר עם עורך דין. גם כדי להשיג ראיות מוקדמות, בייחוד בתאונת פגע וברח. גם כדי להשיג "תשלום תכוף", שהוא תשלום על חשבון הפיצוי, ולהסדיר הוצאות האשפוז שיכולות להגיע לעשרות אלפי שקלים. עורך הדין יגיע להסכמות עם חברות הביטוח וישיג מהן התחייבויות לשאת בעלות טיפולים. 

בתיק המשטרה עדויות של הנהגים המעורבים נוסעים ועדים מחוץ לרכבים. תיק תאונת דרכים כולל את ממצאי בוחן התנועה שביקר בזירת התאונה, ממצאים הנדסיים, חישובי מרחקים ומהירות כלי הרכב, סימני בלימה ועוד. בתיקי הצמדה, כאלה שבהם לא הגיע הבוחן לזירה, או כאשר כלי הרכב כבר הוזזו ממקומם, קל יותר לעורך דין לנהל מאבק משפטי.

לא בהכרח. אנמיה, צרבת או גיהוק אצל נבדק עלולים להכשיל את הבדיקה. שנית, אם השוטר לא המתין 15 דקות על מנת לאפשר לאדי האלכוהול להינדף, המשטרה בבעיה. שלישית, אם פרטי הנהג לא נרשמו בתדפיס שמכשיר הינשוף פלט. או אם הפלטים אינם בסדר עוקב, ולשוטר אין הסבר מדוע פלט אחד חסר. השערה כי נגמר הסליל אינה מספקת. (ת 13144/06, י-ם). בכלל כל טופס חסר, וקיימים הרבה כאלה, יכול לעזור. רביעית, אם השוטר ביצע את בדיקת המאפיינים לאחר שביצע בדיקה בינשוף הרי תוצאות בדיקת הינשוף עלולות היו לשנות התרשמותו הסובייקטיבית של הנהג. חמישית, אם הפאב נמצא בסמוך לינשוף, והבדיקה מתעכבת, יש לבדוק שמא הכמות בעת הנהיגה בשכרות היתה פחותה מהרף המינימלי, למרות שבעת הבדיקה התוצאה היתה גבוהה. ניתן לטעון שבינתיים הכמות עלתה (בגלל תהליך הספיגה) ומה שרלבנטי, זה רק הכמות בעת הנהיגה.

בוודאי, והגם שמדובר בעבירת תעבורה, הנך צפוי לענישה של מאסר בפועל. גש למשטרה. בפרשת מיטל אהרונסון, הוטל על ימיני, הנוסע לצד הנהג עונש של שנתיים וחצי של מאסר בפועל. לימיני לא היתה שליטה על העשייה העבריינית של סימון. הוא רק נקלע לזירה. מאידך, הוא לא ירד כדי להגיש סיוע ולא דיווח למשטרה. הוא ירד למחתרת, נקט באפס מעשה והסגיר עצמו למשטרה רק לאחר יומיים וחצי. המחוזי הרשיע את ימיני בעבירה חמורה כשותף של ממש לעבירת ההפקרה, למרות שימיני היה בסה"כ נוסע. ביהמ"ש העליון סבר אחרת. הוא אמנם לא ראה בימיני סתם עובר אורח אבל הרשיע אותו רק בסיוע להפקרה. פחות מכפי שקבע המחוזי. לפי סעיף 32 לחוק העונשין, העונש בגין סיוע עולה רק לכדי מחצית מהעונש שנקבע לעבירה העיקרית ומכאן הופחת עונשו מחמש שנים לשנתיים וחצי.

לגשת למשטרה לצלם את חומר החקירה (ביחידת התנועה) וכך להבין וללמוד מהן יתר עדויות התביעה, עוד בטרם המשפט החל. אם הנכם מיוצגים, עורך הדין יעשה זאת. או מישהו מטעמו.

בדינמיקה מסוימת, כן. למרות שפוליגרף קביל רק בהסכמה. ניתן לגשת למכון פוליגרף פרטי. אם הבדיקה טובה - הציגוה במשפט. אם לא ? השמידו אותה ואף אחד לא יידע זאת.אינכם חייבים לגלות זאת.

ניתוח שלאחר המוות (post-mortem) יכול לסייע להוכיח רשלנות. המשפחה יכולה לפנות למשטרה ולבקש שתדרוש היא מהמכון הפתולוגי ניתוח שלאחר המוות. המשטרה תסכים. היא בין כה וכה משלמת למכון הפתולוגי בצורה גלובאלית, ולא פר גופה. אם הנתיחה תתנהל בדרך זו, השגת דו"ח הנתיחה הפתולוגי יהיה מעט פרובלמטי, משום שהמכון יפנה את המשפחה למשטרה. לכן, לעיתים, כדאי אולי להיפרד מסך של 5,000 ש"ח ולבקש נתיחה מהמכון ישירות. החוק שותק ביחס לשאלה מי יכול להיות נוכח בנתיחת גופה שלאחר המוות. אך המכון מאפשר נוכחות של נציג המשפחה ובלבד שהוא רופא. לעיתים דו"חות הנתיחה מטעים. כך, למשל, המונח "נלקחו דגימות" לא בהכרח אומר שהתבצעו בדיקות. או קביעה כי סיבת המוות קשורה באלכוהול או במינון יתר של תרופה יכולה להיות שגויה, שכן ידוע שריכוזים עולים לאחר המוות. הדגימה גם אמורה לא להילקח מהקיבה אלא במקום מרוחק בגוף, "מהפריפריה", ובכך מוודאים שהאלכוהול הגיע למחזור הדם.

סעיף 21 לחוק זכויות החולה שבא בעקבות פסק דין 3956/00 עזבון המנוחה בדיחי עליזה ז"ל נ' הסתדרות מדיצינית והביקורת שם קובע שכן. סע? 21 ג' לחוק זכויות החולה קובע כי פרוטוקול דיוניה של ועדת בדיקה יימסר רק למי שמונה הועדה ולמנכ?ל אלא שבסעיף 21 ד' נאמר כי בית המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול אם הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו כמו טענות חיסיון ועוד. אלא שחוץ מוועדת בדיקה, החוק (סעיף 22) מתיר מינוי ?ועדת בקרה ואיכות? וועדה זו כבר על פניו חסויה לגמרי. היו מקרים שבתי חולים חסו תחת צילו של כיסוי זה גם לבדיקת מקרים ספציפיים ובתי המשפט לרב נתנו יד לדבר. לפחות עד פסק דין לילי חן שעצר את המגמה וקרא להבדיל ולבדוק את תכלית מינוי הועדה.

בית המשפט העליון, דן בע"א 6023/97 טייג נ' ד"ר גלזר באשה שהופנתה לבדיקת אולטראסאונד לגילוי סרטן השד. היא ביצעה את הבדיקה, אך העתק תוצאות הבדיקה לא נשלח אל הרופא המפנה שניהל את המעקב. היא הכניסה התוצאות לכיס אך לא חזרה לרופא. בהמשך עשתה בדיקה נוספת, ומאוחר מדי, היא עברה לניתוח מיידי לכריתת שד שמאל ולטיפול בכימותרפיה.בית המשפט אמנם הטיל על הפציינטית אשם תורם בגובה 15% אך הטיל את רב אחריות על המוסד הרפואי בגין אי זרימת המידע בין המטפלים השונים. לאחרונה בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (אלבז נ' שירותי בריאות כללית) נקבע ביחס לתובע חולה סכרת שלא שיתף פעולה עם הרופאת משפחה שלו, כי דווקא לאור נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצדו, "היה על הרופאה להקפיד הקפדה יתרה בביצוע הבדיקות והמעקב, ואף לערב רופא בכיר ממנה במהלך הטיפול בתובע, לרבות בניסיון לייעץ לו ולהבהיר לו באמצעות רופא בכיר במחוז את הסיכונים הטמונים במחלתו".

לעיתים די באפשרות לרשלנות מבלי שיהא ניתן לדבר על רשלנות וודאית אלא באפשרות סבירה והגיונית בלבד. מבחינה משפטית, לפחות במשפט האזרחי, די בכך כדי להטות את הכף, על פי מאזן ההסתברויות. במילים אחרות לא צריך 99%. צריך רק 51%. זה אינו משפט פלילי. לעיתים הנזק מדבר בעד עצמו ולעיתים משום שרשומה רפואית חסרה שנעלמה התביעה תתקבל. (ראה גם לעניין זה ת.א. 89/96 (א עזבון המנוחה גומאנה מראר נ' קופ"ח כללית).

לא בהכרח. תביעות רשלנות רפואית לא מעטות מוגשות בגין מוות לאחר צנתור לאחר שהמטופל נדבק בזיהום חמור בדם (ספסיס) שחודר לגוף דרך צנתר (קטטר). ייתכן והתחלואה המרובה קשורה בחיידק עמיד לאנטיביוטיקה בשם קלבסיאלה. כאשר הצנטר נותר בגוף הפציינט באפן משמעותי יותר מ-6 שעות (כמקובל) ניתן להניח כי תיקבע רשלנות ובית החולים יחויב בפיצוי. ביהמ"ש ירצה לדעת אם נערכה בדיקה יומית לסימני זיהום. השימוש בצנתר הוא נפוץ גם בפגיות לשם הזנת תרופות ומזון. ידוע גם על פגים שנפטרו כתוצאה מפגיעת קטטר בלב כנראה בעקבות מעבר לקטטר שעשוי פוליאוריתן.

לא בהכרח. ראו למשל ע"א 5461/91 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' הכללית. מדובר היה בחולה עם אבסס בישבן שמתפשט מהר יותר בגלל עודף שומנים, שנמאס לו והחליט לעזוב מיוזמתו את חדר המיון על אף מצבו החמור, אליו לא היה מודע. בהמשך הדרדר מצבו, נגרם לו נזק והוגשה תביעת רשלנות נ' הרופא במיון. העובדה שהפציינט עזב מיוזמתו לא הביאה אוטומטית לדחיית התביעה. השופטת שטרסברג קבעה כי גורמי הרפואה צריכים לקיים נוהלי מעקב אחר המטופלים, לנסח וליישם נוהלי עבודה ברורים וחד משמעיים שינחו את עובדי חדר המיון בעבודתם להרגעת מטופל, השגחה עליו, והעמדתו על חומרת עזיבתו את בית החולים. נקבע שהיה צורך לקיים נוהל מעקב אחר מעשיו בחדר המיון ונוהל חירום במקרה של עזיבת המטופל, על ידי יידוע הרופא המפנה ואולי אף פניה ישירה לביתו של המטופל כדי להעמידו על חומרת המצב.