קרובי נפטר בבית החולים. האם כדאי לדרוש ניתוח שלאחר המוות?
ניתוח שלאחר המוות (post-mortem) יכול לסייע להוכיח רשלנות. המשפחה יכולה לפנות למשטרה ולבקש שתדרוש היא מהמכון הפתולוגי ניתוח שלאחר המוות. המשטרה תסכים. היא בין כה וכה משלמת למכון הפתולוגי בצורה גלובאלית, ולא פר גופה. אם הנתיחה תתנהל בדרך זו, השגת דו"ח הנתיחה הפתולוגי יהיה מעט פרובלמטי, משום שהמכון יפנה את המשפחה למשטרה. לכן, לעיתים, כדאי אולי להיפרד מסך של 5,000 ש"ח ולבקש נתיחה מהמכון ישירות. החוק שותק ביחס לשאלה מי יכול להיות נוכח בנתיחת גופה שלאחר המוות. אך המכון מאפשר נוכחות של נציג המשפחה ובלבד שהוא רופא. לעיתים דו"חות הנתיחה מטעים. כך, למשל, המונח "נלקחו דגימות" לא בהכרח אומר שהתבצעו בדיקות. או קביעה כי סיבת המוות קשורה באלכוהול או במינון יתר של תרופה יכולה להיות שגויה, שכן ידוע שריכוזים עולים לאחר המוות. הדגימה גם אמורה לא להילקח מהקיבה אלא במקום מרוחק בגוף, "מהפריפריה", ובכך מוודאים שהאלכוהול הגיע למחזור הדם.
אבי נפטר בבית החולים וידוע לנו שהייתה ועדת בדיקה רק שבית החולים מסרב לתת לנו עותק מהמסקנות של הוועדה שדנה בעניין. האם מותר לו?
סעיף 21 לחוק זכויות החולה שבא בעקבות פסק דין 3956/00 עזבון המנוחה בדיחי עליזה ז"ל נ' הסתדרות מדיצינית והביקורת שם קובע שכן. סע? 21 ג' לחוק זכויות החולה קובע כי פרוטוקול דיוניה של ועדת בדיקה יימסר רק למי שמונה הועדה ולמנכ?ל אלא שבסעיף 21 ד' נאמר כי בית המשפט רשאי להורות על מסירת הפרוטוקול אם הצורך בגילוי לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותו כמו טענות חיסיון ועוד. אלא שחוץ מוועדת בדיקה, החוק (סעיף 22) מתיר מינוי ?ועדת בקרה ואיכות? וועדה זו כבר על פניו חסויה לגמרי. היו מקרים שבתי חולים חסו תחת צילו של כיסוי זה גם לבדיקת מקרים ספציפיים ובתי המשפט לרב נתנו יד לדבר. לפחות עד פסק דין לילי חן שעצר את המגמה וקרא להבדיל ולבדוק את תכלית מינוי הועדה.
ביצעתי בדיקה מחוץ לקופת החולים אך שכחתי להעביר את תוצאת הבדיקה לרופא. זה אומר שאני אחראי בלעדי?
בית המשפט העליון, דן בע"א 6023/97 טייג נ' ד"ר גלזר באשה שהופנתה לבדיקת אולטראסאונד לגילוי סרטן השד. היא ביצעה את הבדיקה, אך העתק תוצאות הבדיקה לא נשלח אל הרופא המפנה שניהל את המעקב. היא הכניסה התוצאות לכיס אך לא חזרה לרופא. בהמשך עשתה בדיקה נוספת, ומאוחר מדי, היא עברה לניתוח מיידי לכריתת שד שמאל ולטיפול בכימותרפיה.בית המשפט אמנם הטיל על הפציינטית אשם תורם בגובה 15% אך הטיל את רב אחריות על המוסד הרפואי בגין אי זרימת המידע בין המטפלים השונים. לאחרונה בפסק דין של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (אלבז נ' שירותי בריאות כללית) נקבע ביחס לתובע חולה סכרת שלא שיתף פעולה עם הרופאת משפחה שלו, כי דווקא לאור נוכח חוסר שיתוף הפעולה מצדו, "היה על הרופאה להקפיד הקפדה יתרה בביצוע הבדיקות והמעקב, ואף לערב רופא בכיר ממנה במהלך הטיפול בתובע, לרבות בניסיון לייעץ לו ולהבהיר לו באמצעות רופא בכיר במחוז את הסיכונים הטמונים במחלתו".
נאמר לי שרשלנות הרפואית היא רק סיבה אפשרית אחת. האם לתבוע?
לעיתים די באפשרות לרשלנות מבלי שיהא ניתן לדבר על רשלנות וודאית אלא באפשרות סבירה והגיונית בלבד. מבחינה משפטית, לפחות במשפט האזרחי, די בכך כדי להטות את הכף, על פי מאזן ההסתברויות. במילים אחרות לא צריך 99%. צריך רק 51%. זה אינו משפט פלילי. לעיתים הנזק מדבר בעד עצמו ולעיתים משום שרשומה רפואית חסרה שנעלמה התביעה תתקבל. (ראה גם לעניין זה ת.א. 89/96 (א עזבון המנוחה גומאנה מראר נ' קופ"ח כללית).
קרוב שלי עם קטטר סבל מזיהום בבית החולים. בית החולים אומר שזה קורה וזו אינה אשמתו. האמנם?
לא בהכרח. תביעות רשלנות רפואית לא מעטות מוגשות בגין מוות לאחר צנתור לאחר שהמטופל נדבק בזיהום חמור בדם (ספסיס) שחודר לגוף דרך צנתר (קטטר). ייתכן והתחלואה המרובה קשורה בחיידק עמיד לאנטיביוטיקה בשם קלבסיאלה. כאשר הצנטר נותר בגוף הפציינט באפן משמעותי יותר מ-6 שעות (כמקובל) ניתן להניח כי תיקבע רשלנות ובית החולים יחויב בפיצוי. ביהמ"ש ירצה לדעת אם נערכה בדיקה יומית לסימני זיהום. השימוש בצנתר הוא נפוץ גם בפגיות לשם הזנת תרופות ומזון. ידוע גם על פגים שנפטרו כתוצאה מפגיעת קטטר בלב כנראה בעקבות מעבר לקטטר שעשוי פוליאוריתן.
עזבתי את בית החולים מיוזמתי. זה אומר שאני לא יכול לתבוע?
לא בהכרח. ראו למשל ע"א 5461/91 עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' הכללית. מדובר היה בחולה עם אבסס בישבן שמתפשט מהר יותר בגלל עודף שומנים, שנמאס לו והחליט לעזוב מיוזמתו את חדר המיון על אף מצבו החמור, אליו לא היה מודע. בהמשך הדרדר מצבו, נגרם לו נזק והוגשה תביעת רשלנות נ' הרופא במיון. העובדה שהפציינט עזב מיוזמתו לא הביאה אוטומטית לדחיית התביעה. השופטת שטרסברג קבעה כי גורמי הרפואה צריכים לקיים נוהלי מעקב אחר המטופלים, לנסח וליישם נוהלי עבודה ברורים וחד משמעיים שינחו את עובדי חדר המיון בעבודתם להרגעת מטופל, השגחה עליו, והעמדתו על חומרת עזיבתו את בית החולים. נקבע שהיה צורך לקיים נוהל מעקב אחר מעשיו בחדר המיון ונוהל חירום במקרה של עזיבת המטופל, על ידי יידוע הרופא המפנה ואולי אף פניה ישירה לביתו של המטופל כדי להעמידו על חומרת המצב.