מות עובר בתאונת דרכים מגלה אבסורד משפטי ניכר. האבסורד נובע מהגדרת האדם הכשיר לתבוע. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית מגדיר אדם מ"גמר לידה" ולא משבוע מסוים, או על פי בשלות בתוך הבטן. לכן, עובר מת בשל חבלה לבטן האם בתאונה אינו זכאי לתבוע כמו תינוק ש"צלח" את תהליך הלידה ונפטר ברשלנות. 

האחרון יוכל באמצעות הוריו לתבוע את כל הפסדי החיסכון שלו משך 67 שנים, אבל כאמור לא העובר שנולד כמת. הפתרון מצוי בתביעת ההורים. הבעיה היא שרכיב "הכאב וסבל" להורים מוגבל בתאונות דרכים. ניתן לנסות ולדרוש פיצוי כניזוקים משניים. אפשר באמצעות חוו״ד של מומחה בתחום הנפשי. הסכומים כאן יהיו נמוכים בשיעור ניכר מאלה שהיו נפסקים אילו צלח העובר את הלידה ואז נפטר. 

הענישה בגרימת מוות לעובר מאתגרת את הפסיקה של בית משפט השלום לתעבורה.

המשטרה תגיש כתב אישום המייחס עבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי פסיקה מנחה של העליון, כל עוד העובר נולד חי, ולאחר מכן מת. גם אז העונש לא בהכרח יחייב מאסר בפועל אלא ענישה במסגרת שירות לתועלת הציבור בהיקף שעות נרחב. אם העובר נפטר עוד בבטן, העקרון המנחה של עליון לא חל. 

העונש תלוי גם כמובן בותק הנהיגה, בעבר התעבורתי והאם הרשלנות שגרמה לתאונה היא ברף הגבוה של התנהגות נהיגתית עבריינית.  

No votes yet.
Please wait...