מות עובר בתאונת דרכים מציף פער עמוק בין תחושת הצדק האינטואיטיבית לבין ההסדר המשפטי הקיים. הפער אינו נובע משאלת האחריות לתאונה, אלא מהגדרת השאלה הבסיסית ביותר: מיהו ״אדם״ הזכאי לתבוע פיצויים.
עו״ד אורן בושרי, מ.ר. 29404.
מקור הבעיה: הגדרת “אדם” בדין הישראלי
סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי אדם הוא מי שנולד חיים, מגמר לידה. הדין אינו מכיר בזכויות משפטיות עצמאיות לעובר, גם אם מדובר בעובר בשל, מתקדם, או כזה שהיה צפוי להיוולד בתוך זמן קצר.
משמעות הדברים היא חריפה:
עובר שמת ברחם אמו כתוצאה מחבלה בתאונת דרכים אינו נחשב נפגע בעל זכות תביעה. לעומת זאת, תינוק שנולד חי, גם אם נפטר זמן קצר לאחר הלידה עקב אותה פגיעה, מוכר כאדם לצורכי המשפט, וזכויותיו שונות לחלוטין.
אבסורד משפטי
הפער בפיצוי בין עובר לתינוק שנולד חי
הבדל של דקות או שעות, בין לידה חיה לבין לידה שקטה, יוצר פער של מיליוני שקלים בפיצוי האפשרי.
01
תינוק שנולד חי מזכה בתביעה מלאה
02
עובר שנפטר לפני הלידה אינו יוצר עילת תביעה עצמאית
הפתרון החלקי בדין: תביעת ההורים והלכת לבנה לוי
הלכת לבנה לוי קובעת כי עובר שנולד ללא רוח חיים אינו בעל כשרות משפטית. לכן לא ניתן לתבוע בגין שנים אבודות או אובדן כושר השתכרות עתידי. עם זאת, הפסיקה מכירה בנזק הנפשי שנגרם להורים ומאפשרת להם לתבוע פיצוי עצמאי.
בתביעת ההורים ניתן לטעון לפגיעה נפשית, לאובדן שמחת חיים ולהשלכות תפקודיות מתמשכות.
בתאונות דרכים חל סייג נוסף. חוק הפיצויים מגביל את הפיצוי בגין כאב וסבל בתקרה קבועה. מגבלה זו מצמצמת את הפיצוי גם במקרים קשים של אובדן עובר מתקדם.
ניזוק משני והצורך בחוות דעת נפשית
הפסיקה מכירה גם במסלול של נזק משני. במסלול זה על ההורים להוכיח פגיעה נפשית ממשית באמצעות חוות דעת מקצועית.
גם אז הפיצוי נמוך משמעותית מזה שהיה נפסק אילו העובר נולד חי ולאחר מכן נפטר. מדובר במענה חלקי בלבד לפער שבין לידה חיה ללידה שקטה.
פסיקה נוספת שמצטטת או מיישמת את הלכת לבנה לוי
הלכת לבנה לוי הפכה עם השנים לאבן יסוד, ובתי משפט חזרו והסתמכו עליה בהקשרים שונים:
בתי משפט מחוזיים בתיקי רשלנות רפואית בלידה
פסקי דין מאוחרים אימצו את הקביעה שאין עילת תביעה עצמאית לעובר שנולד מת, אך פסקו פיצוי להורים בגין נזק נפשי, לעיתים תוך הרחבה זהירה של מעמד הניזוק המשני בנסיבות חריגות כגון היריון מתקדם, טיפולי פוריות או קשר רגשי מוכח לעובר.פסיקה בתאונות דרכים עם פגיעה בעובר
בתי משפט שלום ומחוזי הפנו ללבנה לוי לצורך שלילת תביעות בגין אובדן שנות השתכרות של העובר, והגבילו את הדיון לשאלת נזקי ההורים בלבד, תוך הדגשה כי חוק הפלת״ד יוצר תקרה קשיחה שאינה מאפשרת “עקיפה” של ההסדר.דיונים בנזק נפשי והלכת אלסוחה
בפסיקה מאוחרת נעשה שימוש בלבנה לוי כבסיס לריכוך מסוים של הדרישה לפגיעה נפשית “חריגה במיוחד”, כאשר מדובר בהורים שאיבדו עובר סמוך ללידה, גם אם לא כל תנאי הלכת אלסוחה מתקיימים במלואם.
ההיבט הפלילי: ענישה בתעבורה בגין מות עובר
גם במישור הפלילי מתעורר קושי דומה. עבירת גרימת מוות ברשלנות, לפי פקודת התעבורה והפסיקה, חלה רק כאשר אדם מת.
בהתאם להלכה המנחה של בית המשפט העליון, ניתן להעמיד נהג לדין בגין גרימת מוות ברשלנות רק אם העובר נולד חי ולאחר מכן נפטר. במקרה כזה, עצם הלידה החיה הופכת את היילוד לאדם לצורכי הדין הפלילי.
גם אז, הענישה אינה מחייבת מאסר בפועל. במקרים רבים בתי המשפט מסתפקים בענישה של שירות לתועלת הציבור בהיקף שעות נרחב, בצירוף פסילת רישיון וענישה נלווית.
כאשר העובר נפטר עוד ברחם, עקרון זה אינו חל. העבירה של גרימת מוות אינה מתקיימת, והמסגרת העונשית משתנה לחלוטין.
שיקולי ענישה נוספים
- ותק הנהיגה של הנהג
- עבר תעבורתי קודם
- רמת הרשלנות שגרמה לתאונה
- האם מדובר בהתנהגות עבריינית חמורה או בכשל נקודתי
סיכום
מות עובר בתאונת דרכים מדגים היטב את הפער שבין המציאות הרפואית והאנושית לבין ההסדר המשפטי הקיים. הדין הישראלי קושר זכויות אזרחיות ופליליות לרגע הלידה, ולא לבשלות העובר או לחומרת הפגיעה.
התוצאה היא אבסורד משפטי מובהק:
אירוע טראגי זהה עשוי להניב תוצאה משפטית שונה לחלוטין, הן בפיצוי האזרחי והן בענישה הפלילית, בהתאם לשאלה אחת בלבד: האם העובר נולד חי.
