בבית משפט השלום
ת.א. 5203/05
______________________ ______________________
ב נ ת נ י ה

בעניין:-
המשיב:
[התובע]
יוסף XXXX ת.ז. 053402467
ע"י ב"כ עוה"ד אורן בושרי, רמב"ם 15, חדרה, 38363 טל': 6212180 – 04, פקס ממוחשב וירט': 5270038 – 1533, שם מתחם: Http//www.orendin.com

נ – ג – ד

המבקשת:
[הנתבעת]
שירותי בריאות כללית
מיוצגים ע"י משרד עוה"ד נשיץ ברנדיס, תובל 5, ת"א, פקס: 6235005, טל': 6235000

כתב תשובה לבקשה לדחייה על הסף

התובע בתיק זה, הוא המשיב, מתכבד בזאת להגיש כתב תגובתו לבית המשפט בזיקה לבקשה לדחיית ו/או מחיקת כתב התביעה על הסף מחמת התיישנות שהגישה המבקשת בהתאם לסעיף 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 וכן סעיף 2 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958. בתוך כך, יבקש המשיב לדחות את הבקשה לאלתר ולחייב המבקשת בהוצאות הבקשה, הכל מחמת הנימוקים שלהלן:

ואלה הנימוקים:

1. סעיף 8 לחוק ההתיישנות, מול סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין

סעיפים אלה מצויים בסתירה לכאורה היות ושניהם עוסקים במועד תחילת מירוץ ההתיישנות, מקום בו נודע לתובע באיחור על אחת או יותר מעילות תביעתו. אולם, להבדיל מסעיף 89(2) המעכב את תקופת ההתיישנות וקובע כי היא תחל 10 שנים מיום אירוע הנזק, מעכב סעיף 8 לחוק ההתיישנות את מירוץ ההתיישנות עד ליום גילוי עובדות התביעה ע"י הניזוק.

התשובה לשאלה איזהו הדין הגובר ברורה. הדין הגובר הוא סעיף 8 לחוק ההתיישנות. סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין" ) אינו חל. טענות שנשמעו כאילו האחרון הוא הגובר בהיות סעיף 89(2) הנ"ל הוראה ספציפית נדחו, כולל החלטה שכזו בפס"ד נערת הדס, כמו גם בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב ומפי השופט ריבלין. לפי קביעתו, הסיפא לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין תדחה את הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות מקום בו רכיב הנזק, והוא בלבד, התגלה לתובע באיחור. בכל מקרה בו הגילוי המאוחר נוגע ליסוד אחר של התובענה (או ליסודות נוספים כולל יסוד הנזק) תיבחן סוגיית הגילוי המאוחר ע"פ סעיף 8 הנ"ל ( פ"ד נד(2) 535, בעמ' 545-546).

במקרה שלנו, XXXX הרי טוען לגילוי מאוחר של האחריות – הפרתה – כמו הקשר הסיבתי. הנזקים שנגרמו כתוצאה מכך אינם חלק מהעובדות שנעלמו מעיניו. מה שנעלם ממנו, אינן עובדות אודות הנזק אלא התרשלותה של הנתבעת (ושלוחה למעשה – ד"ר וינטר ז"ל) וידיעתה בפועל.

בדיוק כמו "נערת הדס" שיפורט עוד בהרחבה להלן: היא הייתה מודעת לנזקים שנגרמו לה כתוצאה מנטילת התרופה ע"י אימה בעת ההריון. מה שנעלם ממנה – התרשלותן של הנתבעות – ידיעתן בפועל או בכח על הנזקים שבנטילת התרופה.

לפיכך, כמו שם, גם במקרה דנן, יש לבחון את סוגיית ההתיישנות לאור סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. וזו לשון סעיף 8 לחוק ההתיישנות:

"נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו"

הטיפול הרשלני ניתן בשנת 86, אחר שהתובע חש בבליטה (שהתבררה כגידול שפיר) המתפתחת בלחיו הימנית שהוסרה על ידי ד"ר וינטר בניגוד לכל נורמה רפואית מקובלת בשעתו. בכך הבטיח הישנות הגידול מאז, שכן החדירה אל תוך הגידול הזריעה את תאי הגידול מחדש. מעת לעת, בעבר, ולמעשה גם בעתיד, תאי הגידול צמחו וימשיכו למצער לצמוח, עד להופעתן כקשריות נראות לעין. בכל נקודת זמן שכזו, קם בעבר ועוד יקום בעתיד הצורך לטפל ניתוחית על כל המשמעות הנילווית לכך.

מועד הגילוי – כאמור בעדותו בבית המשפט (עמ' 5 לפרוטוקול, שורה מס' 4) – רק כאשר פגש התובע בד"ר קרוננברג (בשנת 2002) זה גילה את אוזנו. הדברים אינם נאמרו בבית המשפט לראשונה, והם הועלו עוד קודם לכן, בעמ' 2 לחוות הדעת של ד"ר הימלפרב, המומחה מטעם התובע, שהיא כאמור מהווה חלק בלתי נפרד הימנו.

מכל מקום, ב"כ הנתבעת הצהירה לפרוטוקול (שורה 12, עמ'4) מיום 14/6/06 כי היא מקבלת את הנטען בכתב התביעה כי נודע לתובע רק בשנת 2004 דבר הקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי לאופן הטיפול של ד"ר וינטר.

2. המבחן הסובייקטיבי – מדוע ההשוואה לפס"ד "פתאל" אינה במקומה

אין ניתן להשוות המקרה שלפנינו למקרה פרשת פתאל (ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, שפנה לרופא מומחה 15 שנים לאחר שחלה הידרדרותו במצבו הרפואי ולדברי כב' השופט גולדברג שם:

"התנהגותו של המערער אינה יכולה להתיישב עם התנהגותו של אדם סביר, והיא עומדת בניגוד לכל היגיון. שכן אפילו לא היה עליו לחשוד , כי עשרים וארבע הזריקות שקיבל הן שהחמירו את מחלתו, הרי שאדם סביר במקומו היה פונה בזמן סביר לרופא כדי להיבדק ולברר, מה הביא להחמרה במצב אחרי קבלת הזריקות ולמרות קבלתן…" ( שם, בעמ' 687-688).

שם אכן היה על התובע "לחשוד" כי עשרים וארבע הזריקות שקיבל הן שהחמירו את מחלתו, ולכל הפחות עליו היה לפנות בזמן סביר לרופא כדי להיבדק ולברר, מה הביא להחמרה במצב אחרי קבלת הזריקות. אם לא כן, לפחות עליו היה לשאול מדוע למרות קבלת הזריקות מחלתו הוחמרה.

בעניין פתאל, דעת הרוב לא הביעה דעתה בסוגיית אי ידיעת רכיב ההתרשלות ופשוט נקבע שהתובע לא פעל כאדם סביר בנסיבות העניין. XXXX פעל גם פעל כאדם סביר.

אין דין אוזניים כדין גידול סרטני!!! אף אדם בר דעת לא אמור להבין היום, וקל וחומר אז, שגידול מתקשר עם טיפול רפואי רשלני. לא כדבר הזה ניתן לומר על מקרה פתאי.

XXXX לא יכול היה להסיק קשר סיבתי בין מצבו לבין טיפול רשלני מוקדם של רופא ואין דין גידול סרטני כדין בעיות שמיעה. מרבית הציבור מאמין כי גידול סרטני משמעו "הנחתה משמיים" והמדע, גם היום, אינו נותן תשובות חד משמעיות למקור הופעת מחלת הסרטן.

בבית המשפט תיאר התובע בפרוטרוט, בעצמה, וברגש, מדוע לא סבר ולא הייתה לו סיבה לסבור שהגידולים המעותדים קשורים בפעולה רשלנית של ד"ר וינטר. הוא הסביר כי דווקא סבר שאם קיים קשר, אולי הזיקה לתנאי שירותו הצבאי בתחנת גלי צה"ל ומשום הקרבה למשדרי התחנה (ראה עמ' 4, שורה 26 לפרוטוקול).

3. ההשוואה הנכונה: לפס"ד קלרה זיסברג, ולא לפס"ד נערת דס

פס"ד נערת הדס

באותו המקרה, הגישה התובעת תביעתה לאחר שהתגלו אצלה עיוותים ברחם וממצאים טרום סרטניים כמו גם בעיות עקרות וטענתה הייתה שכשהייתה ברחם אימה היא נחשפה לאסטרוגן סינטטי דיאתילסילבסטרול (D.E.S) שמקורו בנטילת תרופת סינפורמון שנטלה האם והמכילה את האסטרוגן הסינטטי "דס".

שנים אחר כך, דרך שיטוט באתר אינטרנט של מרכז העוסק בפונדקאות בארה"ב נודע לה לראשונה כי התנהלו בארה"ב תביעות כנגד חברות אשר ייצרו ושיווקו תרופות המכילות D.E.S. ובעקבות גילוי זה הגישה תביעתה תוך שהיא מסתמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות ומשום שלא היתה מודעת עד לשנת 1998 לכך שהידע המחקרי אודות סיכוני התרופה היה מצוי בידי הנתבעות, וכי מידע כאמור לא נמסר לה ע"י גורם רפואי כלשהוא.

אלא שהתובעת היתה מודעת לנזקים שנגרמו לה, לזהות המזיק ולקשר הסיבתי בין מעשי המזיק לנזק שניגרם. כך נקבע. נקבע שהעובדות נעלמו ממנה מסיבות שהיו תלויות בה ואשר בשקידה סבירה יכולה הייתה לגלותן. האחת – היות התובעת מודעת לכך שיש נשים נוספות אשר נגרמו להן נזקים דומים בשל החשיפה לתרופת ה"דס" זאת טרם חלוף תקופת ההתיישנות. לבד מכך, כאשר אובחנה התובעת כ"נערת דס" בשנת 1980 כבר פורסמו בספרות הרפואית המקצועית מאמרים רבים אודות התרופה ועל השלכותיה הרפואיות ונקבע כי לו הייתה התובעת נעזרת במומחה בשאלת התרשלותן של הנתבעות, בין אם מומחה רפואי ובין אם עו"ד העוסק בתביעות רשלנות רפואית, היתה נחשפת למידע הרלבנטי אודות סוגיית ה"דס" הייתה נחשפת לזכויות המשפטיות העומדות לה ומשלא עשתה כך לא נהגה כפי שאדם סביר בנסיבות העניין היה נוהג.

ידיעתה של התובעת הייתה צריכה לשמש עבורה קצה חוט לכך שהנתבעות התרשלו ולערוך בירור רפואי ומשפטי שמא ניזקה ניגרם ברשלנות, אולם לא כך נוכל לומר לגבי XXXX, שלא השתהה והגיש תביעתו ב-2005.

XXXX טוען להיעלמות עובדות מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלותן. גם אם המבחן הוא מבחן סובייקטיבי, לXXXX לא היתה (כמו ל"נערת הדס") ידועה זהות המזיק או סיבת הנזק. וכך נאמר לעניין זה בפס"ד נערת הדס:

"התובעת הגישה תביעתה כארבעים שנים לאחר שאימה נטלה את תרופת ה"דס" , שמונה עשר שנים לאחר שאובחנה כ"נערת דס" ויותר מעשר שנים לאחר שנודע לה כי אפסו סיכוייה להרות. במשך השנים הללו לא פנתה לרופא מומחה כדי לבחון שמא נזקיה נגרמו ברשלנות מצד הנתבעות. כ"כ לא פנתה לעו"ד העוסק בתחום הרשלנות הרפואית כדי לברר אם קיימת עילת תביעה בנסיבות בעניינה. בפעולות אלה היה נוקט אדם סביר נוכח גילוי נזקים חמורים . ידיעת התובעת כבר בשנת 1980 אודות נזקים חמורים שנגרמו לה, כמו גם אודות סיבת הנזק וזהות המזיק חייבה אותה לברר את ההשלכות הרפואיות והמשפטיות של חשיפתה לתרופה".
[ההדגשות אינן במקור – א.ב.]
שלא כמו נערת הדס, XXXX לא למד על קיומה של זכות משפטית. אלא על קיומו של קשר סיבתי. נערת הדס טענה כי דרך אתרי אינטרנט שונים למדה כי נשים בארה"ב זכו לסעד בתביעות כנגד יצרניות תרופת ה"דס". ובית המשפט קבע כי העובדה כי נשים זכו בתביעות כנגד יצרני התרופה אינה מהווה עובדה שהיא חלק מעילת התובענה, אלא אינדיקציה אודות זכות משפטית הקיימת לה.

נערת הדס גילתה מידע על מקרים דומים. לא עובדות. בטח לא כאלה הנוגעות למקרה הפרטי שלה, עובדות המהוות את עילת התובענה. גילוי זכות משפטית אינו מאריך את מירוץ ההתיישנות אולם XXXX גילה עובדות חדשות. לא זכות משפטית.

[במאמר מוסגר: לטענת המבקשת, הרי שבראייה רטרואקטיבית, במידות המקובלות אז, לא מדובר ברשלנות רפואית, משום שלא קיימת אסכולה. אם כך, (דבר המוכחש מכל וכל) הכיצד היא יכולה לטעון שעל המשיב, שאינו רופא, היה לגלות קשר סיבתי שכזה? איך שתי הטענות הללו יכולות לדור בכפיפה אחת?]

פס"ד קלרה זיסברג

קלרה זיסברג (ת"א ( מחוזי, י-ם) 67/87 קלרה זיסברג נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, פ"מ נ(1) 265 ) החליקה וצילומי הרנטגן לא פוענחו כהלכה. כעבור תשע שנים, עקב כאבים חזקים, בוצע פענוח נכון על ידי רופא אחר והתברר כי הנפילה גרמה לשבר שלא אובחן בזמנו ועקב כך מדובר ברשלנות רפואית ובימ"ש אמנם פסק כי רכיב ההתרשלות לא היה ידוע לתובעת. זאת משום שהגב' זיסברג לא היתה מודעת לעצם ההתנהגות של הנתבע הפוטנציאלי שגרמה לשבר, בדיוק כשם שXXXX לא ידע שאותו ד"ר וינטר אחראי להזרעה עתידית של גידולים בגופו.

לא כך מקרה "נערת הדס" שם התובעת הייתה מודעת משנת 1980 לעצם היותה "נערת דס" ולנזקים שנגרמו לה עקב חשיפתה לתרופה. באותו פסק דין מבהיר השופט עדי אזר ז"ל, ההבדל בין שני פסקי הדין וכדלקמן:

בפרשת קלרה זיסברג נדון עניינה של תובעת שהחליקה על ריצפת ביה"ח והובהר לה ע"י הרופא כי לא ניגרם כל נזק. כעבור תשע שנים, עקב כאבים חזקים, נבחנו צילומי הרנטגן ע"י רופא אחר והתברר כי הנפילה גרמה לשבר שלא אובחן בזמנו ועקב כך לא קיבלה התובעת טיפול ראוי. בימ"ש אמנם פסק כי רכיב ההתרשלות לא היה ידוע לתובעת , אך בעוד שבעניין זיסברג התובעת לא היתה מודעת לעצם ההתנהגות של הנתבע הפוטנציאלי שגרמה לנזק (השבר ביד), הרי שבמקרה לפני התובעת מודעת משנת 1980 לעצם היותה "נערת דס" ולנזקים שנגרמו לה עקב חשיפתה לתרופה.

ובאשר למידת הגילוי של עובדות ההתרשלות התבטא השופט עדי אזר ז"ל באותה פרשה כדלקמן:

"בעניין המאירי הנ"ל קבע השופט גולדברג על מידת הגילוי לגבי רכיב הקשר הסיבתי וקבע כי " המבחן לגילוי יסוד הזיקה הסיבתית הוא גילוי בסיס לסברה הקושרת בין הנזק לאירוע." וכן : " … די לעניין הזיקה הסיבתית כי נתגלה לתובע "קצה חוט" הקושר מבחינה מדעית-רפואית בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק המאוחר." (שם, בעמ' 865 – 866 ) .

אני סבור כי אין הצדקה להחלת מבחן שונה לגבי מידת והיקף הגילוי הנדרשים מתובע שניזוק לגבי רכיב ההתרשלות, לעומת המבחנים שקבעה הפסיקה לגבי גילוי הנזק והקשר הסיבתי: במקרה דנן מדובר בתובעת שהגישה תביעת רשלנות רפואית. בתביעות מסוג זה רכיב ההתרשלות ,לרוב, סמוי מעינו של הניזוק וקשה לגילוי. בהתאם לכך מידת הגילוי והיקפו, הנדרשים מניזוק לגבי רכיב זה, יהיו פחותים, בדומה לטיב הגילוי שקבעה הפסיקה לגבי הנזק והקשר הסיבתי.

[ההדגשות אינן במקור – א.ב.]

4. מקור השוואה נכון אחר – פרשת שיכון עובדים:

בפרשת שיכון עובדים ( ע"א 149/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון בליבאום ז"ל ואח' , פ"ד מט(5) 485, בעמ' 512) התעוררה שאלה דומה ושם נקבע כי מועד גילוי סדקים בקירות בניין אינו מועד התחלת מרוץ ההתיישנות, שכן בעלי הדירות אמנם הבחינו בסדקים האמורים ובליקויים נוספים כבר כשעברו להתגורר בבניין, אך לא ידעו כי יסודות הבניין הינם רעועים. ואלה היו דברי השופט בך באותו עניין:

"לדעתי אין בפנינו מקרה אשר בו רק הנזק ומידתו נתגלו בשלב מאוחר. עולה מחומר הראיות ומהעובדות כפי שתוארו בפסקי-הדין של חברי הנכבדים, כי בעיקר נעלמו מהמשיבים העובדות המהוות את עילת התובענה. דווקא הנזקים, כגון הסדקים החוזרים ומתחדשים בקירות, הפיצוצים התכופים בצנרת המים, הרטיבות, הטחב ונשירת הטיח נתגלו יחסית מהר. אך מה שהמשיבים לא ידעו, ומה שלמעשה הועלם מהם על-ידי המערערת, זו העובדה שיסודות הבית היו רעועים, וכי זו הייתה הסיבה לנזקים הנראים לעין, וכי זהו פגם אשר לא ניתן לחסלו על-ידי תיקונים ושיפוצים ארעיים" (שם, בע' 512).

שם, כאשר נודעה לחברה הקבלנית סיבת הפגמים בבניין, היא הסתירה מרוכשי הדירות את העובדה שיסודות הבניין הינם רעועים והסתפקה בתיקונים חיצוניים.

5. כתב תשובה ומשמעותו

המבקשת מעלה טענות ביחס לאי הגשת כתב תשובה לכתב הגנתה שם העלתה לראשונה את טענת ההתיישנות. בכך היא טוענת, למעשה כי נבצר מהתובע להשיב לטענה ודין התביעה פשוט להידחות. יש להעמיד המבקשת על טעותה.
הגשת כתב תשובה הינה זכות. לא חובה. משלא הוגש כתב תשובה אין פירושו של דבר הסכמה לכל האמור בכתב הההגנה.
הדברים נאמרים במפורש בתקנה 61 לתקסד"א אשר קובע כי משלא הוגש כתב תשובה רואים את העובדות המהותיות הנקובות בכתב ההגנה כמוכחשות וכשנויות במחלוקת.

6. נזק מתמשך:

כך או כך, אפילו הייתה מתקבלת עמדת המבקשת, ואין סיבה שכך יהיה, ולחילופין, יטען המשיב, כי עניינו – עוולה מתמשכת. בעוולות מסוג זה, כל גרימה לכשעצמה, מהווה עילה לכשעצמה, ועל כן ביחס לכל גרימה חל מועד התיישנות שלה עצמה באופן נפרד. (ראה לעניין זה פרשת צורף וכן ע"א 590/67 קלינמן נ' ד"ר מירון חרושת כימית ואח', פ"ד כב(2), 929).

באימפליקציה, המבקשת צריכה להוכיח חלות התיישנות ביחס לכל מועד נזק ונזק וביחס ל-5 תקופות (כפי שפורטו בתחשיב הנזק, במסגרת הדרישה לפיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר) בעבר (ועוד תקופות כהנה בעתיד, שמספרן מי ישורנו) בהן נמצאו קשריות תת עוריות שהצריכו ניתוח ותק' החלמה, ואליהן נוספה, בעת האחרונה כאמור בחוות הדעת המשלימה שהגיש ד"ר הימלפרב, תקופה נוספת לנוכח גידול נוסף שנתגלה ממש עתה.

7. מקור ההשראה – הצעת חוק ההתישנות או שמא הצעת חוק דיני ממונות?

המבקשת מבכרת להפנות את כב' בית המשפט להצעת חוק ההתיישנות, התשס"ד – 2004 אולם ההפניה הראויה צריכה להיעשות להצעת חוק דיני ממונות, אשר קובעת הסדר אחיד ובו אומץ כלל הגילוי המאוחר (סעיף 818) ותקרת ההתיישנות עומדת על 25 שנים (סעיף 827), ללא הבחנה בין סוגי התביעות, נזיקיות או אחרות (www.justice.gov.il/MOJHeb/Codex/).

באותו הקשר יטען המשיב כי הצעת החוק, ובייחוד נוסח סעיפים 818 (1) (א) (ב) וסעיף 818 (8) תומך בבירור בטיעונים דלעיל:

"
818. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן:

(1) התובע לא ידע, ולא היה עליו לדעת, עובדה מהעובדות המהוות את עילת תביעתו, החיונית להגשת התובענה;
לענין פסקה זו –
(א) ייחשבו כעובדות חיוניות, בין היתר, עובדות אלה: זהותו של הנתבע, מעשה של הנתבע שהוא נושא התביעה, הפגיעה בתובע שהיא נושא התביעה וקיומה של זיקה סיבתית עובדתית בין המעשה לבין הפגיעה האמורים;
(ב) הכרת הדין המקים את הזכות נושא התביעה לא תיחשב כעובדה חיונית;…
(8) התובע נמנע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לענין פסקה זו, "הטעיה" – לרבות הטעיה בדרך של הודאה בזכות או קיום חלקי של הזכות האמורה, ולרבות בדרך של העלמת עובדה חיונית מהתובע כאמור בפסקה (1)(א), במעשה שהנתבע ידע כי יגרום להעלמת אותה עובדה מן התובע."

8. צדק טבעי:

פרק העובדות שתוארו שבבקשה, קצר. אין תימה. המבקשת הראשונה להסתירן. היא ממשיכה בהשקטה ובהשתקה, ולמעשה זו הייתה מדיניותה משך כל השנים מאז 1986, מאז "הטיפול ההוא". כל התקופה הזו, הנתבעת ורופאיה, השתיקו והשקיטו ובכך הסתירו מאת התובע את גילוי העובדות האמיתיות שהביאו להישנות הגידול. הנה ממשיכה בכך הנתבעת, כמנטרה, גם עתה.

לו רק היה גורם רפואי מעלה על הכתב את דבר התרשלות ד"ר וינטר, אולי, אז, היה אפשר לדרוש מהתובע להגיש תביעתו קודם, אולם, משהעדיפה הנתבעת ובעיקר רופאיה לכסות על חברם, ד"ר וינטר, [והרי, צדק טבעי גם הוא מענייננו], אין לנתבעת על מי להלין אלא על עצמה.

9. סוף דבר:

המשיב טרם השמיע את ראיותיו ושטח את טענותיו. לפיכך, על בית המשפט לקבל הבקשה רק אם הוא סבור כי התובע אינו יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו. וכדברי כב' השופט דב לוין בע"א 335/78 שאלתיאל ואח' נ' שני ואח' פד"י ל"ו[2] 151, עמ' 155:

"המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני התובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו בפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (ע"א 109/49 חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ' מזרח שירות לביטוח ואח' פ"ד ה' (2) 1585). דחיה של התביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחת היה דינו – להידחות."

לאור האמור מבוקש בזאת לדחות הבקשה לחייב המבקשת בהוצאות לדוגמא.

______________
אורן בושרי, עו"ד
מ.ר. 29404
ב"כ המשיב

נערך ונחתם היום, ‏יום חמישי 17 ינואר 2019

No votes yet.
Please wait...