אבחנה שגויה

אבחנה שגויה כבסיס לתביעת רשלנות רפואית

אבחנה שגויה מהווה בסיס אפשרי לתביעת רשלנות רפואית. בייחוד כאשר היא נעשתה מתוך קיבעון מחשבתי. היא איננה תמיד בסיס לתביעה, אלא בכללים שנקבעו. 

בפסק דין ע”א 3264/96 (קופ”ח נ’ יפה פלד), קבע בית המשפט כי כדי להגיע לאבחנה נכונה יש צורך לערוך “רשימה של אבחנות אפשריות ביחס למה שהחולה סובל ממנו…צריך לתת את הדעת לאפשרות קיומה של כל אחת מאבחנות אלה, אלא אם נשללה”.

הקשר שבין אבחנה שגויה לרובריקה של ״אבחנה מבדלת״ שבכל טופס גליון חדר מיון

לא בכדי, בכל טופס סטנדרטי של קבלה למיון קיימת רובריקה, שכותרתה “אבחנה מבדלת. על הרופא למלא אותה. הרובריקה ״מכריחה״ את הרופא לחשוב על מחלה אחרת. שונה מהמחלה עליה חשב לראשונה בעת קבלת החולה. 

החלטה על אבחנה בלי הנמקה

החלטה על טיפול רפואי בלי הנמקה תהווה בעיה עבור הגוף הנתבע. ההנמקה צריכה לכלול לפחות את הלך המחשבה של ההחלטה להתחיל בטיפול רפואי מסוים או להפסיקו (ע”א 6696/00 העמק נ’ פינטו).  

כשהרופא טוען ״שקלתי אבחנה אחרת אבל לא רשמתי״

חוזר מנכ”ל משרד הבריאות מס’ 6/96 קובע שיש לרשום את השיקולים, שהנחו את הרופא ובייחוד כאשר קיימות חלופות טיפוליות.
לכן רופא לא יכול לטעון ״שקלתי את המחלה השנייה האפשרית אבל לא רשמתי״.

כשבית החולים טוען שהיו רופאים בצוות שחשבו אחרת

אם הרופאים עצמם היו חלוקים בדבר האבחנה הנכונה, הפסיקה קובעת שאם הרופאים חלוקים בדעותיהם עליהם לספר זאת למטופל

כאשר הטיפול אינו תואם את הצפוי מהאבחנה השגויה

יש לזכור שכאשר עולה מצד בית החולים טענה לעומס, יש לבחון רשלנות רפואית בנק׳ הזמן מאוחרת מהאבחון הראשוני. בפרט אם הטיפול לא תאם את האבחנה הראשונית. יש לטעון, שהיה אז מקום לדון בשאלה אם האבחנה הראשונית היתה אבחנה שגויה. אם גם אז הרופאים לא שבים ודנים באפשרויות אחרות ולא נוקטים בפעולות המתבקשות לאורן, הרי גם אז הם מתרשלים.

5/5
דילוג לתוכן