נהיגה רשלנית, בקלות ראש או בחוסר זהירות

 

מה מנחה את המשטרה להאשים בסעיף חמור כאשר יש סעיף קל יותר מתאים אף הוא לתאר את העבירה שגרמה לתאונה? לא פעם בוחרת המשטרה דווקא להחמיר עם הנהג, ולייחס לו אישום של נהיגה רשלנית (סעיף 62 2) או נהיגה בקלות ראש (סעיף 38) במקום לייחס לו עבירה על תקנה 21 ג' לתקנות התעבורה שעניינה נהיגה בחוסר זהירות.

ההבדל בין האישומים הוא דק לעיתים אך משמעותי, שכן הודאה בעבירה האחרונה משמעה ב-90% מהמקרים פסילת מינימום של 3 חודשים. הפסיקה קבעה כי כדי להאשים בנהיגה רשלנית או נהיגה בקלות ראש שהן העבירות החמורות יותר יש להוכיח התנהגות נהיגתית חמורה, מבחינת מודעות הנאשם, ממש אדישות לתוצאות המעשה שלו, אך המשטרה מתעלמת מהפסיקה.

לכן, ובייחוד במקרים בהם התאונה נגרמת בגין סטייה מנתיב או אי שמירת מרחק לא מומלץ לרוץ להודות באישומים של נהיגה רשלנית או נהיגה בקלות ראש משום שיתכן ויהא ניתן, קודם להודאה, להמירן לנהיגה בחוסר זהירות - עבירה שלא מחייבת פסילה. ממש כמו, שסעיף הריגה מומר לגרימת מוות ברשלנות (גרם מוות ברשלנות).

האם כל מעורבות בתאונה משמעה שאני אשם?

לא בהכרח. ניקח דוגמא נהג שפגע בהולכת רגל. האם הרשעה היא בלתי נמנעת?  השופט פולוק מבית המשפט השלום לתעבורה בקריית גת דן במקרה שכזה במקרה בו יוחסה לנאשם נהיגה בקלות ראש, עבירה לפי סעיף 62 (2) וסעיף 38 (2) לפקודת התעבורה.

הולכת הרגל העידה כי פסעה על הכביש צעד אחד בלבד שלא במעבר חצייה להולכי רגל, כי היא סובלת מבעיות ראייה, וכי הסתכלה למטה בעת שהחלה לחצות את הכביש. מאידך הנאשם העיד כי הולכת הרגל לא הבחינה ברכבו. הוא נסע באיטיות והגיב בזמן. לטענתו היא ירדה לכביש באופן פתאומי ובלתי צפוי, מבלי שתיתן דעתה לתנועה, במקום שאינו מיועד לחציית הולכי רגל, סמוך ביותר לפני הרכב שלו. בנסיבות אלו, נקבע כי לכאורה מדובר בתאונה בלתי נמנעת והנאשם זוכה מחמת הספק.