זוכה מעבירת מהירות בגלל חיריק

 

פסק הדין שבערעור בעניין יוסף דגן נפתח בזו הלשון של השופט עודד גרשון:
 
"בערעור שלפני דורש סימן הניקוד חיריק את עלבונו, על שבית המשפט קמא התעלם מן האפשרות בדבר קיומו. ואומנם, יש ליתן לחיריק "את הכבוד המגיע לו" ודין הערעור להתקבל".   
 
יוסף דגן הגיש לבית משפט ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחיפה (כבוד השופט א. סלאמה) אשר הרשיעו בגין עבירה של נהיגה במהירות מעל למהירות המירבית בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה.
 
 
ג. בישיבת ההקראה התייצב דגן לדיון מבלי להיות מיוצג בידי עורך דין. בתשובה לאישום נרשם מפי דגן (הנאשם) כדלקמן:
 
    "אני כופר בעובדות שבכתב האישום. אני נסעתי במהירות המותרת במקום, דהיינו 50 קמ"ש. השוטר אכן הראה לי את המהירות של 85 קמ"ש ואת המרחק, אבל לדעתי זה לא הרכב שלי שנקלט, או שהממל"ז היה מקולקל".
 
 
    בדו"ח רשם השוטר את הדברים שלהלן באשר לנסיבות המקרה:
 
                "הנ"ל היה לבדו ברכב. נהג מכיוון כללי רח' שמן לכיוון צומת הטכני בנתיב השמאלי מתוך שניים, כאשר הוא ראשון לכיווני, לא היתה כל הפרעה ביני לבין רכב המטרה. הנ"ל נקלט נוהג במהירות של 85 קמ"ש, סימנתי לו לעצור תוך קשר עין רצוף, הנ"ל עצר סמוך אלי, הוסברה לו העבירה והראיתי לו את המהירות והמרחק בהם נקלט במכשיר. מזג אוויר נאה ראות טובה".
 
    דברי הנהג נרשמו כדלקמן:
 
                            "לא מודה בכלום. לא מודה שנסעתי במהירות 85".
 
    הסניגור הודיע כי אין הוא מעוניין לחקור את העד בחקירה נגדית. בעקבות כך הודיע ב"כ המשיבה (המאשימה) כי אין לו עדים נוספים.     הסניגור עצמו הודיע לבית המשפט כי דגן בחר שלא להעיד ולא להגיש ראיות מטעמו. 
 

    ב"כ המאשימה, רפ"ק יעקב לוי, טען כי עד התביעה לא נחקר בחקירה נגדית "ולכן כל הנרשם בעדותו אמת". מאחר והנאשם בחר שלא להעיד, ביקש ב"כ המאשימה להאמין לעד התביעה ולהרשיע את הנאשם.
 
    הסניגור, מנגד, טען כי יש לזכות את הנאשם (המערער) "מפני שלא הוכח שהנאשם עבר עבירה כלשהי".
 
    הסניגור טען כי "התביעה לא הוכיחה בשום צורה שהנאשם נהג ב"דרך עירונית" (בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש- א.ב.), אבל בשום צורה, היא לא עשתה אפילו את המינימום. המינימום היה אמור להיות שהשוטר יגיד בדקתי ומדובר בדרך עירונית. על כן אבקש לזכות".
 
    בית המשפט קמא התייחס לטענתו של הסניגור על כך שלא הוכח כי הדרך שבה נהג הנאשם (המערער שלפני) הינה "דרך עירונית". בית המשפט ציין כי בתיאור העבירה כמפורט בדו"ח ת/1 אין די משום שתיאור זה של העבירה "אינו מספק הוכחה כנדרש בהליך מעין זה ומן הראוי שהשוטר יפרט בנסיבות המקרה מדוע לדעתו המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש ולא להסתפק באיזכור המקום כפי שעשה זאת השוטר דנן".
 
    ואולם, בית המשפט סבר כי במקרה זה פטורה היתה התביעה מלהביא ראיות לענין המהירות המותרת במקום "שכן הנאשם הודה במפורש, בישיבה מיום 7.11.04, כי המהירות המותרת במקום הינה 50 קמ"ש". בית המשפט ציין כי הנאשם אינו יכול להתכחש להודעתו האמורה "ומאותו רגע שהוא צימצם את גדר המחלוקת והודה במהירות המותרת, אין לדרוש כי התביעה תביא ראיות לענין זה".
 
    בית המשפט קבע כי הואיל ועדותו של עד התביעה לא נסתרה, "אני מאמץ אותה וקובע כי רכבו של הנאשם נמדד כדין, במרחק תקין, לאחר שבוצעו במכשיר כל המדידות הדרושות ובהיותו של המפעיל מוסמך ומיומן". על שום כך הגיע למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו ולאור ההלכה שנפסקה בע.פ. 4682/01 הנ"ל, קבע כי יש להפחית חמישה קמ"ש בגין סטיית הדיוק של המכשיר וכי על שום כך המהירות שיש לייחס לנאשם היא 80 קמ"ש.
 
לאחר שמיעת טענות לענין העונש, דן בית המשפט את המערער לתשלום קנס בסך של 750 — או שמונה ימי מאסר תמורתו.
 
 
    לאחר מתן פסק הדין, הגיש הסניגור בקשה לביטול הכרעת הדין. הסניגור טען  כי –
 
    "הפירוש שבית המשפט נתן לדברי המבקש כאילו בישיבת ההקראה הודה המבקש כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש אינו נכון, וכל שטען המבקש הוא שנסע במהירות המותרת במקום כאשר הוא מתכוון לכך שבמקום מותרת מהירות גבוהה יותר, אך הוא נסע בתוך גבולות המהירות המותרת".
 
הבקשה לביטול הכרעת הדין נתמכה בתצהיר שבו דגן כותב לאמור:
 
                "2.      אני אמרתי את המלים המופיעות בפרוטוקול: "אני נסעתי במהירות המותרת במקום ...". בית המשפט הבין כי אני טענתי שנסעתי במהירות (האות ב' נוקדה בפתח. ע.ג.) ואין הדבר כך, טענתי לפרוטוקול כי נסעתי "במהירות" (האות ב' נוקדה בשוא. ע.ג.).
                  3.      הבנת השופט כי בדברי כיוונתי למהירות המקסימלית המותרת במקום (כביכול 50 קמ"ש) אינה נכונה. כל שטענתי הוא שבפועל נסעתי בזמן המקרה במהירות של 50 קמ"ש ולא כי המהירות המקסימלית המותרת במקום היא 50 קמ"ש, התכוונתי בפירוש לכך שנסעתי במהירות מסוימת (תהיה אשר תהיה המהירות המותרת במקום) ולא הצהרתי מה המהירות החוקית המקסימלית המותרת במקום".
 
    בית המשפט (כבוד השופט סלאמה) דחה את הבקשה בקובעו כי "הנאשם רשאי להעלות את השגותיו במסגרת הערעור על פסק הדין".
 
דגן עירער לבית המשפט המחוזי.
 
בערעור דגן טען כי בית המשפט קבע, בצדק, כי התביעה לא הוכיחה את הטיעון שבכתב האישום בדבר "דרך עירונית" ואף לא הוכיחה כל הגבלה אחרת על המהירות המותרת בכביש שבו נסע על פי הדו"ח. בית המשפט הרשיע אותו, כך טען, למרות האמור לעיל, בשל כך שהוא פירש את דבריו באופן שגוי ש"לא הובנו כראוי על ידי בית המשפט קמא ובית המשפט קמא ייחס לדברים בפרוטוקול פירוש הנוח לתביעה כאשר במפורש קיים פירוש אחר שווה משקל המוביל לזיכוי וכך מתבקשת ערכאת הערעור לעשות תוך הישענות על התצהיר שצורף לבקשת ביטול הכרעת הדין".
 
מאידך בפרקליטות טענו כי אין בערעור "יותר ממשחקי מילים". לדבריהם, אם כך, הרי שכל סניגור יוכל להשיב לאישום בכתב, מבלי לנקד, ואח"כ יאמץ פרשנות הנוחה למרשו.
 
השופט עודד גרשון נאלץ להכריע בסוגיה, וכך עשה זאת.
 
בית המשפט סבר כי המשפט הנ"ל שנאמר ע"י המערער בישיבת ההקראה ביום 7/11/04 יכול להתפרש גם אחרת. היינו, כי הנאשם אמר שנסע "במהירות (כשהאות ב' מנוקדת בחיריק) המותרת במקום, שהיא 50 קמ"ש". כרוצה לומר, "נסעתי במהירות של 50 קמ"ש שהיא מהירות המותרת במקום, ולאו דווקא המהירות המקסימלית המותרת במקום".
 
בסופו של דבר המשפט הנ"ל שנרשם מפי הנאשם בתשובה לאישום יכולה להתפרש גם כך וגם כך.
 
בנסיבות אלה, נקבע, ובמיוחד כאשר בית המשפט הנכבד לא הבהיר בהכרעת דינו על שום מה בחר דווקא בפירוש הספציפי שבו בחר, זה התואם את האינטרס של התביעה, ולא בפירוש האחר, התואם את האינטרס של הנאשם; בנסיבות אלה סבור היה בית המשפט המחוזי  כי המערער זכאי לכך שערעורו יתקבל והוא יזוכה בדין.