הפקרה אחרי תאונת דרכים

 

הפקרה אחרי תאונת דרכים/ תהיות בעקבות פסיקת העליון בפרשת מיטל אהרונסון

מאמר מאת, עו"ד אורן בושרי

בישראל קיים חוק לא תעמוד על דם רעך המטיל חובה על כל אדם עובר אורח להושיט עזרה למי שנמצא בסכנה וזקוק לסיוע.  העונש המירבי המוטל על העובר על החוק הוא קנס בלבד. אם כך, מדוע סיים ימיני, הנוסע לצד הנהג בפרשת הדריסה של מיטל אהרונוסון, עם שנתיים וחצי של מאסר בפועל?

לימיני לא היתה שליטה על העשייה העבריינית של סימון. הוא רק נקלע לזירה. מאידך, הוא לא ירד כדי להגיש סיוע ולא דיווח למשטרה. הוא ירד למחתרת, נקט באפס מעשה והסגיר עצמו למשטרה רק לאחר יומיים וחצי.

המחוזי הגדיל ראשון לעשות והרשיע את ימיני בעבירה חמורה כשותף של ממש לעבירת ההפקרה, למרות שימיני היה בסה"כ נוסע. ביהמ"ש העליון סבר אחרת. הוא אמנם לא ראה בימיני סתם עובר אורח אבל הרשיע אותו רק בסיוע להפקרה. פחות מכפי שקבע המחוזי. לפי סעיף 32 לחוק העונשין, העונש בגין סיוע עולה רק לכדי מחצית מהעונש שנקבע לעבירה העיקרית ומכאן הופחת עונשו מחמש שנים לשנתיים וחצי.

העליון, מצא בהתנהגותו של ימיני באפס-מעשה רק סיוע לדבר עבירה, וגם זאת אחר היסוסים. האם ההרשעה מוצדקת? משפטנים בכירים כמו פרופ' קרמניצר, ממנסחי חוק העונשין, ולשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באונ' העברית סבורים שלא. זאת, אם נשפוט מאמר שפירסם קרמניצר בעבר. לפי כתבו, היה על בית המשפט העליון לזכות לחלוטין את ימיני,  באשר אין זיקה מיוחדת בין ימיני לנהג, אין ביניהם יחסי מרות, ואין על ימיני כנוסע מקור חובה לפעול.

אף אני סבור כך. נכון,  צריך היה להתקיים דחף טבעי לעצור את הרכב ולסייע לנפגע, אבל זה עניין של מוסר חברתי-אנושי ואין חוק ברור ומפורש המורה לנוסע כיצד להתנהג.

חובת הפעולה בעבירת ההפקרה מופנית בחוק רק כלפי הנהג שהוא המבצע העיקרי של העבירה, והיא אינה מופנית כלפי נוסע. הנהג הוא שביצע את העבירה. המחוקק הטיל את האחריות רק עליו. הוא "הכתובת הטבעית". הוא שולט ברכב והוא אחראי לנטרל את הסיכון שיצר.  אם כך, מדוע התעקשו שופטי העליון להחיל את העבירה גם על נוסע שבוי כמו ימיני, שאין עליו כל חובה לפעול?

בית המשפט העליון היה מודע למאמר של קרמניצר והוא אף התייחס אליו.  השופט עמית אמר מפורשות כי אין הוא דוחה את גישת קרמניצר, אבל הוא מעדיף את הגישה ההפוכה רק כי כבר השתרשה במערכת המשפט הישראלית.

אם לא לפי חוק לא תעמוד על דם רעך, הרי לכל היותר, היה ניתן להרשיע את ימיני, לאור אפס המעשה שנקט, בעבירה של אי מניעת פשע. כאן מתקיים דיסוננס: הפער בענישה המירבית בין העבירה של סיוע להפקרה לעומת העבירה של אי מניעת פשע גדול: 4 שנים וחצי לעומת שנתיים. יוצא מכאן שאדם שלא מנע פשע של רצח צפוי לעונש של עד שנתיים מאסר, בעוד שנוסע ליד נהג שהיה מעורב בתאונה ונמלט מהמקום צפוי לעונש של עד ארבע וחצי שנות מאסר. מרגלית הר שפי נידונה ל-9 חודשי מאסר בפועל על אי מניעת רצח רבין, ימיני קיבל  עונש חמור פי 3 ממנה. אגב, בפעם הקודמת שבה העליון דן בנוסעות ששתקו (פרשת וייצמן) ובכך סייעו בהפקרה אחרי הריגה, העונש היה שלושה חודשי עבודות שירות בלבד. 2 דוגמאות אלה ממחישות כי התוצאה המשפטית שהתקבלה אינה סבירה.