פסילת מינימום - האם לבית המשפט סמכות לא לפסוק פסילת חובה ולפסוק עונש של פסילה על תנאי
נהג הורשע בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור" ונהיגה רשלנית, עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 ובסעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה. נגזר עליו עונש של שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪.
בהניח שהחבלה הינה חבלה מינורית ולא חבלה של ממש, והנהג, נוהג מזה שלושים שנה ולא הורשע מעולם בגרם תאונה ברשלנות, אבל לו עבר תעבורתי. האם לבית משפט סמכות להימנע מלהשית על הנהג עונש של פסילה בפועל? ועוד נמוכה מתקופת פסילת החובה הקבועה של 3 חודשים?
העבירה בה הורשע נהג, מחיבת פסילה בפועל לתקופה של שלושה חודשים וניתן לסטות ממנה, רק בהתקיים טעמים מיוחדים לכך. נסיבות המקרה אינן מצדיקות חריגה מהכלל של פסילה בפועל. על פי פסק דין של השופטת ברוש מבית המשפט המחוזי בת"א התשובה לכך היא חיובית:
.jpg)
בסעיף 38(2) לפקודת התעבורה נקבע עונש, "בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים. אולם רשאי בית משפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". השופטת ש. ברוש קובעת כי הוראה זו, יש לקרוא ביחד עם סעיפים 36(א) ו- 36(ב) לפקודת התעבורה, הקובעים לאמור:
"(א) בית המשפט רשאי, באין הוראה אחרת בפקודה זו, לפסול נאשם פסילה על תנאי מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, ורשאי בית המשפט לקבוע שמקצתה של תקופת הפסילה תהיה על תנאי.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה (להלן בסעיף זה - תקופת מינימום), ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי, אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי" (ההדגשה שלי - ש.ב.).
לפי פסק דינה של השופטת המלומדת, על פי הוראת סעיף 36(ב) סיפא לפקודת התעבורה, עולה בבירור, כי בעבירות בהן נקבע עונש מינימום של פסילה, רשאי בית המשפט להטיל את העונש, כולו או מקצתו, לריצוי על תנאי, ובלבד שבית המשפט הורשה להורות על פסלה לתקופה הקצרה מתקופת המינימום, כפי שנקבע בין היתר, בסעיף 38(2) לפקודת התעבורה.
למסקנתה זו מגיעה השופטת על בסיס העיוני להבחנה בין עונש של פסילה בפועל לבין עונש של פסילה על תנאי, מתוך השוואה להשקפה, כי במקום שקיימת חובה על בית משפט להטיל עונש של מאסר, רשאי הוא, להטילו כולו או מקצתו, גם על תנאי, ובלבד שאין הוראה חוקית השוללת את אפשרות הטלת המאסר על תנאי.
"ההסדר הכללי הוא, איפוא, כי משנקבע לצידה של עבירה עונש מאסר, מוסמך בית המשפט להורות בין על מאסר בפועל ובין על מאסר על תנאי ובין על שילוב עונש מאסר ומאסר מותנה זה עם זה. מהבחינה המושגית, משקיף החוק על המאסר בפועל [שעיקרו ביסוד הגמול] ועל המאסר המותנה [שעיקרו בהרתעה] כאמצעי ענישה המשלימים זה את זה המאפשרים לבית המשפט להתאים את אופי האמצעים העונשיים לנסיבות המקרה הקונקרטי. גישת החקיקה המבקשת להפקיד בידי בית המשפט את שיקול הדעת באלו אמצעי ענישה לנקוט בענין הבא לפניו, ובכלל זה איזה סוג מאסר להטיל על נאשם, עוברת כחוט השני בחקיקה ובהלכה הפסוקה.
על פי סופו של סעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, רשאי בית המשפט להורות, כי תקופת הפסילה, שקבע, או מקצתה, תהא על תנאי.
עפ 70230/02 פרקליטות מחוז ת"א - פלילי נ' סולטן שמעון
1בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בפני כב' השופטת ברוש שרה
פסק דין
1. לפני ערעורה של המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב - יפו, (השופט אלי ספיר), מיום 16.1.02 בת"ע (ת"א) 13451/01.
המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי ציות לתמרור "עצור" ונהיגה רשלנית, עבירה לפי תקנה 64(ד) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961 (להלן - "התקנות") ובסעיף 62(2) ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה נוסח חדש תשכ"א - 1961 (להלן - "פקודת התעבורה"), ונגזר עליו עונש של שלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים וקנס כספי בסך 1,500 ₪.
הערעור נסב על קולת העונש בכלל, ועל הימנעות בית משפט קמא מלהשית על המשיב עונש של פסילה בפועל, בפרט.
2. בית משפט קמא מצא שלא להטיל על המשיב עונש של פסילה בפועל מנסיבות מיוחדות אלה: המשיב הודה באשמה, החבלה הינה חבלה מינורית ולא חבלה של ממש, והמשיב, הנוהג מזה שלושים שנה, לא הורשע מעולם בגרם תאונה ברשלנות.
3. ב"כ המדינה טוען בערעורו, כי לחובת המשיב עבר תעבורתי מכביד הכולל שלושים ושמונה עבירות תעבורה שונות, רובן עבירות בטיחות: שתי הרשעות בגין נהיגה במהירות מופרזת, נהיגה ברמזור אדום וארבע הרשעות קודמות, בגין אי ציות לתמרור עצור ועוד. לטענתו, עברו התעבורתי של המשיב, אופי העבירה בה הורשע, הוראות סעיף 38(2) לפקודת התעבורה ומדיניות הענישה המרתיעה, שנועדה לבער את נגע תאונת הדרכים, כל אלה, מחייבים הטלת פסילה בפועל, לפחות לתקופת פסילת החובה הקבועה, לצד הטלת פסילה על תנאי וקנס.
עוד מדגיש ב"כ המדינה, כי העבירה בה הורשע המשיב, מחיבת פסילה בפועל לתקופה של שלושה חודשים וניתן לסטות ממנה, רק בהתקיים טעמים מיוחדים לכך. נסיבות המקרה אינן מצדיקות סטייה מן הכלל, מה גם, שהטעמים עליהם התבסס בית משפט קמא, אינם מצדיקים חריגה מהכלל של פסילה בפועל.
4. דין הערעור להדחות.
5. המשיב הורשע על עבירות לפי תקנה 64(ד) לתקנות וסעיף 62(2), ביחד עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה.
בסעיף 38(2) לפקודת התעבורה נקבע עונש, "בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים. אולם רשאי בית משפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".
הוראה זו, יש לקרוא ביחד עם סעיפים 36(א) ו- 36(ב) לפקודת התעבורה, הקובעים לאמור:
"(א) בית המשפט רשאי, באין הוראה אחרת בפקודה זו, לפסול נאשם פסילה על תנאי מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, ורשאי בית המשפט לקבוע שמקצתה של תקופת הפסילה תהיה על תנאי.
(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א), אם נקבעה בחיקוק לגבי עבירה שעליה הורשע הנאשם פסילה לתקופת מינימום מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה (להלן בסעיף זה - תקופת מינימום), ייפסל בפועל ולא יורה בית המשפט כי הפסילה לתקופת המינימום, כולה או מקצתה, תהיה על תנאי, אולם אם הורשה בית המשפט בחיקוק להורות על פסילה לתקופה קצרה מתקופת המינימום רשאי הוא להורות כי התקופה שקבע או מקצתה תהיה על תנאי" (ההדגשה שלי - ש.ב.).
6. הנה כי כן, על פי הוראת סעיף 36(ב) סיפא לפקודת התעבורה, עולה בבירור, כי בעבירות בהן נקבע עונש מינימום של פסילה, רשאי בית המשפט להטיל את העונש, כולו או מקצתו, לריצוי על תנאי, ובלבד שבית המשפט הורשה להורות על פסלה לתקופה הקצרה מתקופת המינימום, כפי שנקבע בין היתר, בסעיף 38(2) לפקודת התעבורה, הנוגעת לענייננו.
הדבר נובע מכך, שאין בסיס עיוני להבחנה בין עונש של פסילה בפועל לבין עונש של פסילה על תנאי. עמדתי זאת נובעת, מתוך השוואה להשקפה, כי במקום שקיימת חובה על בית משפט להטיל עונש של מאסר, רשאי הוא, להטילו כולו או מקצתו, גם על תנאי, ובלבד שאין הוראה חוקית השוללת את אפשרות הטלת המאסר על תנאי. (השווה: רע"פ 5798/00, סעיד ריזי נ' מ"י ואח', פ"ד נה' (3) 1). וראה לעניין זה דבריה של כב' השופטת איילה פרוקצ'יה בע"פ 1867/00 , מדינת ישראל נ' אבי גוטמן, פ"ד נד (3) 145, בעמ' 154-155.
"ההסדר הכללי הוא, איפוא, כי משנקבע לצידה של עבירה עונש מאסר, מוסמך בית המשפט להורות בין על מאסר בפועל ובין על מאסר על תנאי ובין על שילוב עונש מאסר ומאסר מותנה זה עם זה. מהבחינה המושגית, משקיף החוק על המאסר בפועל [שעיקרו ביסוד הגמול] ועל המאסר המותנה [שעיקרו בהרתעה] כאמצעי ענישה המשלימים זה את זה המאפשרים לבית המשפט להתאים את אופי האמצעים העונשיים לנסיבות המקרה הקונקרטי. גישת החקיקה המבקשת להפקיד בידי בית המשפט את שיקול הדעת באלו אמצעי ענישה לנקוט בענין הבא לפניו, ובכלל זה איזה סוג מאסר להטיל על נאשם, עוברת כחוט השני בחקיקה ובהלכה הפסוקה.
וכך, גם מקום שנקבע בסעיף עבירה כי העונש הנלווה לה הוא מאסר חובה, לא נשללה האפשרות להמירו במאסר על תנאי בהעדר הוראה מפורשת לסתור (ראה אנקר, מאסר על תנאי, 1981, עמ' 68). כך פורש סעיף 36 הקובע בסיפא לו כי מקום שנקבע בחוק מאסר חובה, לא יטיל בית המשפט קנס בלבד".
7. ומן הכלל אל הפרט: על פי סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, יש להטיל עונש פסילה לתקופה שלא תפחת משלושה חודשים, אולם רשאי בית המשפט מסיבות מיוחדות, שיפרט בפסק הדין להורות על תקופת פסילה קצרה ממנה. מכאן שעל פי הסיפא לסעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, רשאי בית המשפט להורות, כי תקופת הפסילה, שקבע, או מקצתה, תהא על תנאי. הפועל היוצא הוא, כי אין העבירות בהן הורשע המשיב, גוררות עונש פסילה בפועל בלבד, אלא רשאי בית המשפט לקבוע כי הפסילה תהא על תנאי.
8. להשקפתי, אין כל צורך בנסיבות מיוחדות כדי להטיל עונש של פסילה על תנאי: על פי הוראת סעיף 38(2) לפקודת התעבורה, ניתן לקצר את תקופת המינימום רק לאור קיומן של נסיבות מיוחדות, דרישה שאינה קיימת כלל בסיפא לסעיף 36(ב) לפקודת התעבורה, המאפשרת פסילה על תנאי במקום פסילה בפועל, מתוך עמדה, כי אין בסיס עיוני להבחנה ביניהם כפי שהבהרתי לעיל. בין כה ובין כה, פירט בית משפט קמא את הנסיבות אשר בגינן הטיל עונש של פסילה על תנאי, ולדעתי אין להתערב בשיקול דעתו.
9. בית משפט קמא, שקל כדבעי את השיקולים הרלבנטיים לאי פסילה בפועל, קרי: הודאתו של המשיב, אופי הפגיעה - חבלה מינורית ולא חבלה של ממש, ואת עברו התעבורתי של המשיב. שיקולים אלה אינם חורגים ממתחם הסבירות, במידה שבית משפט שלערעור אמור להתערב בשיקול דעתו.
10. זאת אף זאת: עיקר חוצנה של המדינה, מופנית לעברו התעבורתי המכביד של המשיב, קרי 38 עבירות תעבורה שונות. ברם, גיליון ההרשעות הקודמות הינו משנת 1977. עבירות המהירות נעברו בשנים 1977 ו- 1984. העבירה של אי ציות לרמזור נעברה בשנת 1991 והעבירות של אי ציות לתמרור נעברו בשנים 1983, 1984, 1988, 1998. בשים לב, כי המדובר בתקופת נהיגה של שלושים שנה, בשים לב למועד שחלף מאז ביצוע העבירות האמורות, ובשים לב לכך כי המשיב לא הורשע בעבר בעבירה של גרם תאונה ברשלנות, אין מקום להתערב בשיקוליו של בית משפט קמא.
11. העונש שהוטל על ידי בית משפט קמא, הגם שהינו נוטה לקולא, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות העניין, ואין מקום לערכאת הערעור, להתערב בו.
אשר על כן, אני דוחה את הערעור.
ניתן היום 16.1.03 בהיעדר הצדדים.
שרה ברוש, שופטת
בימ"ש מחוזי ת"א
