באחרונה, הורחבו תקופת ההחרמה המנהלית ל-60 יום ותקופת הענישה על ידי בתי המשפט ל-120 יום, ואף הורחבה רשימת העבירות בגינן ניתן להשתמש באמצעי זה. ניתן למצוא בה עבירות כגון נהיגה תחת השפעת סמים או אלכוהול, נהיגה בזמן פסילה, הפקרה לאחר פגיעה, הסעת נוסעים מעל המותר או הסעת נוסעים בשכר ללא היתר. כן הותקנו תקנות המסדירות את קביעת זהותם של מגרשי האחסנה ותעריפי האחסון והגרירה.
כנגד סנקציה שכזו ניתן לטעון לפגיעה ממשית בזכות קניינית טרם משפט, כשעדיין לא הוכחה אשמה וכי הפגיעה בקניין – היינו שלילת זכות הקניין בכלי הרכב לתקופה ארוכה-עלולה להיות לא מידתית.
קל וחומר כשהיא עלולה לפגוע במי שבכלל לא מיוחסת לו עבירה כלשהי. אם למשל בעל הרכב אינו הנהג שביצע את העבירה וכשלא הייתה לו שליטה על העבירה או אפשרות למנוע אותה. אין ספק שבעל הרכב אינו יכול למנוע את ביצוען של העבירות שצוינו בעת מסירת החזקה במכונית לנהג אחר. כל זאת, לעומת עבירות אחרות המצויות ברשימה, שלגביהן יכול בעל הרכב למנוע את העבירה בהקפדה יתרה (הכוונה לעבירות של שימוש ברכב שעליו ניתנה הודעת איסור שימוש, או התרת נהיגה לבלתי מורשה לנהיגה).
על צו איסור שימוש ניתן לערער בדרך של פנייה לבית המשפט לצורך ביטולו של צו איסור השימוש ובית המשפט יהיה רשאי לבטל את הצו אם הוכיח בעל הרכב שהרכב פעל בניגוד להוראותיו אף שעשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.
מי שנלקח ממנו הרכב ללא רשותו יהיה פטור מעונש זה, אבל הוא יצטרך להוכיח כי נתן הוראות ברורות לנהג, וכי זה פעל בניגוד להוראות, ועוד עליו יהיה להוכיח כי עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.
לעיתים הרחרמת רכב יכולה לההוות סיבה להקל בעונש שכן היא באה על חשבון הפסילה בפועל למשל כך שלא הייתי ממליץ אוטומטית לבקש את ביטול ההחרמה. אם לעומת זאת רכב נקנה אך טרם הועברה בו הבעלות הייתי ממליץ על הגשת בקשה שכזו. אין פתרון בחוק לאפשרות זו והכנסת לא קבעה דרכים שבהן ניתן יהיה למנוע העברת הבעלות בכלי רכב כאלו.
