אירוע במרפאת שיניים שהתרחש לילדה כבת חמש וחצי, לה ניתנה זריקת אלחוש לחניכיים כדי לאפשר סתימה בשן. סמוך להזרקה לקתה הילדה בהפרעות נוירולוגיות, אשר מאוחר יותר התברר כי היו תוצאה של אוטם במוחה, אשר הותיר חסר נוירולוגי גופני וקוגניטיבי לצמיתות.
בית המשפט תחילה קבע כי הרופא השתמש במזרק אשר באותה תקופה נהגו להשתמש בו רופאי שיניים רבים, אף כי לא הייתה בו אפשרות לשאוב דם, ולכן לא ראה בית המשפט לחיוב ברשלנות.
בערעור ובדיון הנוסף, השופטת בייניש לא ראתה את עובדת היות השימוש במזרק מן הסוג הישן - כסטנדרד הטיפול המקובל - כהגנה מספקת. אי-השימוש במזרק החדש ביסס לדעת השופטת את התרשלותו של הרופא, ומכאן גם את הקשר הסיבתי.
ראשית משום שסטטיסטית שיעור המקרים במצבים שכאלה, בהם קיים סיכון גבוה של חדירה לעורק (מבלי להתייחס לתוצאת הנזק), בין עשרה לחמישה עשר אחוז מהמקרים. שנית, תופעות הלוואי זמניות אפשריות כמו שיתוק זמני בשריר העין, עיוורון זמני, סיבוכים בעין, צניחת עפעף, פגיעה בדיבור ומגבלות מוטוריות
שלישית, העובדה כי הסיכון היה מוכר וידוע היה שהשימוש במזרק שואב דם עדיף ואף במרפאה של ד"ר קליפורד ניתנה המלצה לשימוש במזרק שואב- לא שד"ר קליפורד לא עשה בה שימוש.
רביעית, יצרן חומר ההרדמה המליץ להשתמש במזרק שואב. בכך, קבע בית המשפט כי קביעת הסטנדרד - הגדרת רמת הטיפול של הרופא הסביר וההתנהגות של המטפל נתונה לסמכותו של בית המשפט וכי הצפיות בה חייב המטפל לתוצאות מעשהו, כוללת לא רק את הנזק האפשרי הספציפי והידוע עד אותה עת, אלא גם את הבלתי נודע, בתנאי כי אפשר למצוא קרבה עניינית.
