גובה הפיצוי לנפגע תאונה הוא יותר מכל פונקציה של אחוזי הנכות שהאורטופד שמונה על ידי בית המשפט יקבע. להלן כמה מושגי יסוד באורטופדיה, סוגי שברים, פריצות, והדמיה, בלעדיה לא יוכל האורטופד לתת בידי עורכי הדין והשופט הכלים לשם כימות הנזק.
 |
||
שבר עם תזוזה, שבר תוך מפרקי ושבר מרוסק צילום רנטגן
סוגי השברים המוכרים ביותר הינם שבר ללא תזוזה, שבר מרוסק, שבר עם תזוזה וכן שבר תוך מפרקי. השלושה האחרונים הם מסוכנים יותר ודורשים דאגה יתירה. שבר ללא תזוזה מדאיג הרבה פחות שכן כמעט ואין סיכוי שהעצם תתאחה בצורה לא נכונה. כל עוד אין תזוזה בין חלקי העצם ואין הפרדה בינם השבר יתחבר בדר"כ בצורה טובה. סוגי השברים האחרים כמו שבר עם תזוזה מעצם טבעם יוצרים סיכון לדפורמציה (עיוות) גדול הרבה יותר שכן שינוי צורה מוביל להגבלה בתנועה או צליעה. קיומה של קביעה בדבר אחוזי נכות תלויה בהחלט בפרמטרים אלה. אבחנה של שברים נעשית בדר"כ על ידי צילום רנטגן אולם לשם אבחון האיחוי כדאי לערוך צילום CT או MRI, ומפאת היוקר שבבדיקה רופאים לא ששים לשלוח אליה...
שבר במפרק - הוא תמיד יותר חמור כי שם יש שם סחוס שלא מתחדש. סחוס נורמאלי הוא כמו ספוג. שחיקה שלו יכולה לגרום לחיכוך עם העצם.
שבר פתוח – הוא שבר אבל עם חתך עמוק החושף את הרקמה והופך אותה פתוחה לזיהום.
תסמונת מדור
מדור משמעו חלל עם נפח קבוע. של שרירים כלי דם ועצבים מסביב לשתי עצמות השוקיים יש מעטפת קשה – פסיה. בשבר או בצקת וכאשר יש שינוי בחלל של המדור בדר"כ קורה בגלל תחבושת חזקה או גבס. שיוצרים לחץ במשך זמן ממושך לא תהיה אספקת דם לשריר. זו אחת הסיבות מדוע כל פציינט מוזמן לביקורת אחרי שבר.
פריצות ובלטי דיסק
הגדרת המונח פריצת דיסק או בלט דיסק הינה בליטה של החומר הפנימי של דיסק בין-חולייתי מה שגורם לרוב ללחץ על שורשי עצבים סמוכים, רצועות ומבנים אחרים. לחץ זה על העצבים הוא שגורם לכאבים בדר"כ ובמקרה חמור עלול לגרום נזק לתפקוד העצב, שמוביל לאובדן תחושה, חולשת שרירים או אובדן החזר גיד. פריצת דיסק בחוליות עמוד שדרה מותני L-4 – L-5 לדוגמא תגרור לחץ על עצב סמוך שממשיך לרגל ומכאן מדוע הכאבים מורגשים ברגל. מאידך, בהחלט יכול להיות מצב שבו פריצת דיסק תהא "א- סימפטומטית לגמרי". הסיבה השכיחה לפריצת דיסק הינה סיבוב או כיפוף פתאומי של עמוד השדרה מלווה בכאב חד, ולכן פגיעות מסוג זה מוכרות אצל נפגעי תאונות דרכים. במקרים בהם טיפול שמרני נכשל, ובייחוד אחרי תקופה קצרה, ניתן לכרות את החלק הבולט של הדיסק. מחקרים הראו שככל שמוקדם יותר יגיע הניתוח כך תוצאותיו יהיו טובות יותר.
בדיקת CT
לשם גילוי פריצת דיסק נעזרים בבדיקת CT, שהיא בדיקה המשלבת הדמיה של רקמות ואיברים באמצעות סורק המעביר קרני רנטגן דרך הגוף בזוויות שונות וכך מתקבלות "פרוסות" גוף המועברות למחשב אשר מייצר הדמיה בחתך רוחב של המבנים. שיטת פריסה זו עוזרת כך לזהות מצבים פתולוגיים, בהם לא רק בלטי דיסק אלא גם גידולים ודימומים.
בדיקת MRI
בדיקת MRI הינה דומה לבדיקת CT באופן צורת התוצאות שמתקבלות, אם כי היא לעיתים נחשבת יותר מדויקת. שיטת ההדמיה היא מעט שונה. כאן נעשה שימוש בשדות מגנטיים חזקים ובגלי רדיו כדי ליצור את הדמיות, ללא שימוש בקרינה.
צילום רנטגן הוא הצילום הפשוט מבין שלוש צורות הבדיקה. צילום רנטגן לא יגלה פריצות דיסק, גידולים, מורסות או דימומים. זו שיטת אבחון, בה קרני הרנטגן הם שיוצרים הדמיה של מבנה פנימי בגוף על גבי לוח צילום או על מסך פלואורסצנטי. הכמויות השונות של קרינה שנספגות על-ידי רקמות בעלות צפיפות שונה, הן שיוצרות את ההדמייה. משתמשים בשיטה זו לאבחון שברים בעיקר, אבנים בכליות דלקת ריאות ורפואת שיניים.
