נזקי רכוש - פוליסה שלא מחריגה נהיגה בשכרות

 

האם מבוטח שנהג בשכרות, אשר לא מסר לחברת הביטוח, עת דיווח לה על התאונה, שנהג בשכרות - העלים ממנה פרטים בכוונת מרמה, כלשון סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 שאם תומר כן, תהא חברת הביטוח פטורה מחובתה לתשלום.

האם נהג, הנוהג בשכרות, חייב באשם תורם חוזי ולכן לא יקבל את מלא ערך הרכב, אם הפוליסה אינה מחריגה במפורש נהיגה בשכרות?  

 
התשובה לשתי השאלות הללו היא שלילית, לפחות לפי פס"ד שניתן לאחרונה, בבימ"ש בתל אביב. איגור חזן, נהג ברחוב רזיאל ביפו ותוך כדי נסיעה פגע ברכבה של התובעת. הוא הודה והורשע על פי הודאתו בנהיגה בשכרות. הוא נתבע על ידי נהגת לה גרם נקי רכוש, ובמסגרת תביעתה שלח הודעת צד שלישי כנגד חברת ביטוח כלל שטענה כי אין כיסוי ביטוחי לאירוע.  

 נקבע כי נהיגה בשכרות אינה מפקיעה את הכיסוי הביטוחי בהתאם לפוליסת הביטוח, וגם הטענה כי הנתבע, שלא גילה את דבר שכרותו ואף מסר באופן פוזיטיבי שלא נהג בשכרות ולפיכך, הפר את חובתו בהתאם לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח אינה במקומה ועל כן, חברת הביטוח אינה פטורה מתשלום תגמולי ביטוח.

 יותר מזה, נקבע, שאפילו היה בית המשפט משתכנע כי הנתבע העלים ביודעין את עובדת היותו בגילופין בשעת התאונה, וכי השכרות הינה הסיבה לקרות התאונה, עדיין לא היה המקרה בא בגדרו של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. זאת, מאחר שלא מתקיים במקרה זה היסוד של "כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הכוזבות", שהינו - גם לטענת צד ג - חלק מדרישות הסעיף.

ברע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, פסקה 4 לפסק הדין (ניתן 19.5.98. הציטוט מתוך מאגר "נבו"), נכתב:

"סעיף 25 לחוק איננו כולל הגדרה של הדיבור "בכוונת מרמה". פרקליט המבקשת טען לפנינו כי דיבור זה כולל שלושה יסודות: א. מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות; ב. מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו; ג. כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות. יסודות אלה של "כוונת המרמה" בסעיף 25 לחוק מקובלים עלינו."

הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית האם נכון שלא סיפר לצד ג על הנהיגה בשכרות משום שחשש, שאם יספר - לא יקבל כיסוי ביטוחי. על כך השיב:
"קודם כל הם לא שאלו אותי כלום על זה. הם אמרו לי לכתוב בקצרה מה היה... זה היה לפני שהורשעתי"
 
גם לא הוכח, כי הנתבע סבר שהסתרת המידע תאפשר לו לקבל תגמולים, שאחרת לא היה מקבלם ולכן לא הוכחה כוונת מרמה.

בפוליסה הנוכחית הנדונה, לא הייתה קיימת החרגה בפוליסה לגבי נהיגה בשכרות.  הסעיף שכן היה קיים ואשר שלל כיסוי הוא רק זה שמתייחס למצב  בו מקרה הביטוח התרחש עקב מקרים קיצוניים של חוסר אכפתיות, פזיזות ורשלנות, במצב שלא מאפשר נהיגה כלל.

 אמנם קיימים מספר פסקי דין, שבהם ייחסו בתי המשפט למבוטח שיעורים משתנים של אשם תורם חוזי, בין 25% ל-50%, כולם בשל נהיגה בשכרות אולם את דוקטרינת האשם התורם אין ליישם מקום  שהנתבע נהג מעל רבע שעה בתוך ת"א, בלילה, ולכן אין מדובר בנסיבות המתאימות ליישום הדוקטרינה "במקרים קיצוניים של חוסר אכפתיות, פזיזות ורשלנות של נהיגה במצב שלא מאפשר נהיגה כלל וכלל".

מצד אחד קיים האינטרס למנוע סוגי התנהגות מסוימים, שניתן לראות בהם קיום חוזה שלא בתום לב, אף שאינם עולים כדי מעשה מכוון במזיד (נהיגה בשכרות, כניסה לאזור מסוכן ביודעין, הפקרת כלי רכב וכיו"ב) ולהוקיע אותם, בין השאר בעזרת תמריץ כלכלי שלילי, של מניעת כיסוי ביטוחי במקרים כגון אלה. מצד שני, קיים אינטרס חופש החוזים, והאינטרס הציבורי בקיומה של ודאות בחוזי ביטוח, באופן שמבוטח ידע בדיוק מה הם הסיכונים שבגינם הוא מבוטח, מבלי לחשוש שמא בדיעבד עשוי פקיד ביטוח פלוני, או מותב כלשהו בבית משפט, לקבוע שסיכון מסוים, למרות האמור בחוזה הביטוח - איננו מכוסה.

רשלנות מבוטח של ממש מוכרת כעילה לפטור מבטח מאחריות. בית המשפט העליון קבע כך בעצמו. זאת במקרה בו המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת הזהירות הנדרשת, וכאשר הוא התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי אכפתיות.

האם נכון להחיל התנייה ביחס לחוזה ביטוח בהעדר תנייה מפורשת בחוזה בדבר חיוב המבוטח בנקיטת אמצעים סבירים למניעת מקרה הביטוח.
    
בינתיים, אין עוד הלכה מחייבת של בית המשפט העליון אם להחיל את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בחוזה ביטוח.

לדעת בית המשפט בחוזה ביטוח הושם דגש חזק מאד על הצורך להגן על הצד החלש, הוא המבוטח, וההגינות הבסיסית ביחסי מבטח ומבוטח, ובמיוחד בתחום ביטוח חובה בתאונות דרכים, מחייבת כי יהיה גילוי מלא וברור של אותן תניות פטור המגבילות את הכיסוי הביטוחי והגבלות כאלה אינן יכולות להסתתר מאחורי ניסוחים המשתמעים לשתי פנים, המתארים על דרך החיוב את אשר הם מתכוונים להשיג על דרך השלילה.

 לדעת בית המשפט, משלא מצא מנסח הפוליסה מקום להתייחס במפורש לאפשרות של נהיגה תחת השפעת אלכוהול, אין להכניס פטור עקב נהיגה בשכרות בעקיפין, ולהתייחס לכך כאילו מדובר בתנאי מכללא הכלול בסעיפי הפוליסה.

 וגם אם חברת ביטוח הכלילה תנייה מסוג זה ניתנת לתנייה פרשנות מצמצמת ורק כאשר המבוטח סטה סטייה ניכרת מרמת ההתנהגות הדרושה והוכח בנוסף כי המבוטח התנהג מתוך מצב נפשי של פזיזות או אי-אכפתיות כך שממש חזה באפשרות קרובה כי התנהגותו תגרום נזק.   

 מה קורה כאשר בפוליסה התקנית הוחרגה אך ורק נהיגה תחת השפעת סמים:

לפי בימ"ש שלום בכפר סבא, "כאשר מחוקק המשנה החריג רק נהיגה תחת השפעת סמים, חזקה עליו שהיה ער לאפשרות להחריג גם נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, אך בחר ביודעין שלא לעשות כן.

סיכומו של דבר – נדחתה טענת חברת הביטוח, כי יש לייחס לנתבע אשם תורם חוזי, ולשלול ממנו - חלקית או באופן מוחלט - החזר תגמולי ביטוח, בגין הפיצוי שחוייב לשלם לנהג הרכב המעורב.