משרד הבטחון - קצין התגמולים - ירה בעצמו והוכר כנכה צה"ל
ע"נ 1071 XXX נ' ק"ת, שלום, ב"ש
אחר שמשרד הביטחון לא הכיר בו כ"נכה" הגיש XXXX XXX ערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), ה'תשי"ט - 1959 [נוסח משולב], וזאת בגין פציעה בירך שמאל, כתוצאה מירי, שירה בעצמו, באמצעות נשקו האישי מסוג רוס"ר M - 16, ביום 17/05/99.
החלטת קצין התגמולים (ק"ת) במשרד הביטחון, מיום 01/05/2001, לדחות את הערעור, נומקה בכך, שהחבלה כתוצאה מהפציעה אירעה שלא בעת מילוי תפקיד.
בפני בית המשפט העיד XXXX עצמו, וסגן גלעד כהן.
החייל, בעת גיוסו נקבע לו פרופיל-רפואי (זמני): - 64 (בגלל בעיות בתפקוד היד). לאחר שסיים טירונות שובץ בבה"ד 20, בקורס מפ"טים. בסיום קורס מפ"טים אמור היה להיות משובץ באחת מהיחידות, שבה לא היה לו רצון לשרת, והוא הועבר למח"י 210 באילת. תחילה היה השירות לרוחו, אולם משנתברר לו כי יאלץ גם לבצע תורנויות שמירה, הן בימי חול והן בשבתות ובחגים, איים בהתאבדות. בעקבות האיום, נפגש עם קב"ן, רס"ן עופרף דובריצקי, אשר החליט שלא לפטור אותו משמירות. החייל התגורר בבאר-שבע, ובעקבות האמור לעיל, הועבר לשרת בבסיס חיל-הים 290, באשדוד, הבסיס הקרוב ביותר למקום מגוריו, ושם קיבל הבטחה ממפקדתו, סרן אורית חלפון, כי תעשה ככל אשר לאל-ידה, על מנת לסייע לו להימנע משמירות חג ושבת. בתאריך 16/09/99, פוטר משירות בטחון, לאחר שנקבע לו פרופיל-רפואי: - 21.
בתאריך 13/03/2000, הורשע הנ"ל, על פי הודאתו, בעבירה של "אי שימוש חוקי בנשק", בניגוד לסעיף 85 לחש"צ ובגזר-הדין, שניתן ע"י בית הדין הצבאי המחוזי, מחוז שיפוט חיל-הים, נגזרו עליו 3 חודשים מאסר בפועל, אותם ירצה בעבודת שירות צבאית, וכן 3 חודשי מאסר, על תנאי, למשך שנתיים, שלא יעבור עבירה שעניינה "שימוש בנשק בניגוד לחוק".
בגזר-הדין שניתן על-ידי בית-הדין הצבאי ביום 29/03/99, כאמור בסעיף 4 של פס"ד זה, ציין את הדברים הבאים: -
"... ביום 15/05/99, בהיותו ביחידתו בבסיס אשדוד, ירה הנאשם ברגלו באמצעות נשקו האישי מתוך כוונה לפסול עצמו מלשרת בבסיסו ולעבור ולשרת ביחידה אחרת. כתוצאה מכך, נפצע ברגלו באופן בינוני עד קשה, ולבסוף פוטר מן השירות".
בית המשפט קבע כי התנהגותו של החייל ראוייה לכל גינוי ובנסיבות רגילות ראוי היה להעניש בחומרה עבירה זו. אולם, מכיוון שעם גיוסו, נקלע למצוקה נפשית בשל הניתוק מהוריו שעימם הוא קשור בקשר הדוק עד כדי תלות, והתקשה להתמודד עם המסגרת הצבאית ועל רקע זה ביצע את העבירה שבה הורשע, הוחלט להתחשב בו.
כ- 4 חודשים אחרי כן, אירע אסון כבד במשפחתו, כאשר גיסו - בעלה של אחותו - פלט כדור מאקדחו והרג את רעייתו, אחותו של הנאשם, אשר הותירה אחריה פעוטה בת 3. כתוצאה מכך, נקלעה המשפחה כולה למצוקה נפשית וגברה מצוקתו הנפשית. עוד קודם לכן, הוא נבדק ע"י פסיכיאטר אשר המליץ לתת לו פרופיל: - 21, ואכן, הוא הועמד בפני וועדה רפואית אשר קבעה לו פרופיל זה.
הוא עצמו נפגע, בצורה משמעותית, כתוצאה מהירי בברכו ועד היום הוא בטיפול פיזיוטרפי. כמו כן, הוא נמצא בטיפול פסיכולוגי והרופאה המטפלת בו ציינה, כי הוא אובחן כסובל מהפרעות אישיות עם קוים דיסוציאליים קלים, סובל בעיקר מסימפטומים של אימפלסיביות, אי יכולת שליטה עצמית בדחפים תוקפניים כלפי עצמו וכלפי סביבתו... בעל דימוי עצמי נמוך מאוד ויוצר קשרים בינאישיים שטחיים ולא בוגרים".
לטענת עורך דינו של הנ"ל אין בהרשעה, או בהתנהגותו של החייל, כדי לנתק את ה"קשר הסיבתי" בין החבלה לבין השירות הצבאי וכי אילו היתה בפני רשויות הצבא חוות-הדעת של הפסיכולוגית, הרי שלא היו מאפשרים לו להחזיק נשק או להמשיך ולשרת בצה"ל.
טענתו של ההיתה למעשה כי השירות הצבאי הוא הוא שגרם למעשהו של החייל, הן ע"י מתן האפשרות להחזיק בנשק והן ע"י אי מתן הוראות מתאימות, הנובעות ממצבו הנפשי ומהתבטאויותיו, ובנסיבות אלה זכאי הוא להיות מוכר כ"נכה", בגין הפציעה שהיתה לא רק "בעת השירות" אלא גם "עקב השירות".
לפיכך נדרש בית המשפט לשאלה עד כמה עליו לתת משקל למצוקה נפשית, הנובעת מניתוק מהורים שעימם הוא קשור קשר הדוק, ושאליה נקלע חייל, בשל דחף-תוקפני וחוסר-שליטה עצמית?
מאידך משרד הביטחון טען כי מטרת הירי הייתה "להלחיץ" את מפקדיו של החייל ולשם ניסיון להשיג טובות הנאה, דהיינו, שלא יוצב לתורנות שמירה, וכי לעיתים קרובות, איים החייל, איומי סרק, כי יפגע בעצמו, וזאת מתוך מטרה מניפולטיבית שאולי בדרך זו יימנעו מפקדיו מלהציבו בתורנות-שמירה ולא רק שיש להוקיע דרך זו של השגת "טובות הנאה" (הימנעות משמירה), הנרכשת באמצעות "כפייה" ומחייבת הטלת השמירה על חיילים אחרים, אלא שיש בה גם פגיעה חינוכית חמורה בערכים.
בית המשפט אמנם הסכים עם הטענה אך קיבל את הערעור. בית המשפט קבע, לא בלי היסוסיים, כי יש לקבל את הערעור שכן בשואלו את השאלה האם היתה החבלה מתרחשת, באותה שעה ובאותה צורה, אילו הנ"ל אותה שעה לא היה חייל אלא אזרח ומצוי מחוץ לתנאיי ולנסיבות השירות הצבאי התשובה היתה שלילית:
"זהו המבחן ואין בלתו; שאם לא תאמר כן, תצומצם אחריות המדינה לנכות חייליה עד לכדי מינימום בלבד, ומאחר והחבלה הנדונה לא היתה באה למערער אילולא שירת באותה שעה ובאותו מקום שירות צבאי והיה מצוי בתנאי השירות - הרי היא נגרמה "עקב השירות".
יום שלישי, 27 בנובמבר 2007 בשעה 22:20
כל הסיפור הזה לא נכון בכלל אני שירתתי איתו וזה היה פליטת כדור הוא פשוט טען כך כי פחד להיכנס לכלא לכן אמר שעשה בכוונה ולא יפה לפרסם את זה זה לא צריך לעניין אף אחד. בנוסף הוא בחיים לא טופל אצל פסיכיאטר או פסיכולוג הכל שטויות