בבימ"ש השלום לתעבורה  
ת.ד. 10956/06
ב ת ל – א ב י ב  
   בפני כב' השופטת א. שדמי
בעניין:-  
המאשימה:
  מדינת ישראל (פרקליטות מחוז ת"א)
ע"י ב"כ עוה"ד ע. ענתבי
רח' הנרייטה סולד 1
תל אביב
 
נ  -  ג  -  ד

הנאשמת:
  דליה XXXXX ת.ז. XXXXX
ע"י ב"כ עוה"ד אורן בושרי, רח' רמב"ם 15, חדרה, 38363 טל': 6212180 – 04, פקס ממוחשב וירט': 5270038 - 03

סיכומים בכתב מטעם הנאשמת

1. עפ"י החלטת כב' ביהמ"ש מוגשים בזאת סיכומים בכתב מטעם הנאשמת, עפ"י ראשי הפרקים כדלקמן:

1. עובדות כתב האישום
2. ההסדר הדיוני לאור טענת האוטמטיזם
3. עדות הנאשמת
4.  חוו"ד מטעם ההגנה - מומחה לרפואת שינה, פרופ' גיורא פילאר:
4.1 הפעולה האקטיבית של תחילת הנסיעה כגורם שולל הירדמות
4.2 נקודות שחורות" כחיזוק לטענה של איבוד הכרה
4.3 "מזג אוויר נאה" ושעת בוקר כגורמים שוללים הירדמות
5. האם הנהיגה עצמה מקורה ברשלנות לאור המצב הבריאותי
5.1 מצבה הבריאותי של הנהגת ביום התאונה וההחלטה לנהוג
5.2 ההימנעות מנהיגה בערב שלפני התאונה
5.3 עדויות ביחס למצבה הבריאותי של הנאשמת עובר לתאונה
6. קש"ס משפטי - האם יכלה הנאשמת לצפות את אבדן ההכרה?
6.1 פס"ד בייליס, פס"ד פטרומיליו
6.2 העובדה כי הנאשמת מעולם לא איבדה הכרתה
6.3 רע"פ 5682/98 אבי עלי - כאשר אי הרציה ניתנת לצפייה 
6.4 אוטמטיזם כאשר איבוד ההכרה איננו ניתן לצפייה
6.4.1 ע"פ מס' 415/68 אבא כרמל  נגד  מדינת ישראל
6.4.2 פס"ד שטנר – איבוד הכרה על רקע הסתיידות עורקים
6.4.3 ת.ד. 770/01 דודסון שמעון, בימ"ש לתעבורה בצפת
6.4.4 היעדר סימני בלימה כתמיכה ב"נקודות שחורות"
7. סוף דבר
 
מבוא:

הנאשמת בתיק זה, בת 56, שמרטפית במקצועה, תטען כי יש לזכותה מכל אשם באשר הוכחה הטענה כי הנאשמת איבדה הכרתה באופן רגעי בטרם התאונה ולכן עומדת לה טענת העדר רצייה. אפילו שעה שהעמידה הנאשמת חוות דעת רפואית מטעמה להוכחת טענה זו, לא הסכימה המאשימה לחזור בה מהגשת כתב אישום, גם כשלא יכלה בעצמה להעמיד חוו"ד סותרת מנגד, אפילו אחרי כל הארכות שניתנו לה.

ואם מוסכם על המאשימה, שהנאשמת איבדה הכרתה, אלא שעדיין היה עליה להימנע מנהיגה בשל כאבי גרון בעטיו של הטיפול האנטיביוטי, הרי הנאשמת לא צפתה ולא יכלה לצפות איבוד הכרה שכפי שיובהר להלן, אינו במתחם "הסיכון הסביר" שהיה עליה לצפות, ובשל גורם מתערב זר זה, נותק הקשר הסיבתי בין נהיגתה לבין התאונה ותוצאותיה.

בכלל, תטען הנאשמת, אין מאשימים אדם ברשלנות אם הוא נוהג כמנהג הבריות וכדרך העולם. פסיקה שתקבע שנהיגה בשל דלקת גרון הינה אסורה, תהא שגויה ומרחיקת לכת, והיא תגרור כאוס בקרב ציבור נוהגים שלם.

8. עובדות כתב האישום

על פי כתב האישום, ביום 22/2/06 בשעה 09:20 או בסמוך לכך, נהגה הנאשמת ברכב פרטי מסוג סובארו מ.ר. 46-683-03 ברחוב ז'בוטינסקי ברמת גן, מכיוון מערב למזרח  והתקרבה לצומת הרחובות ז'בוטינסקי –ביאליק.

נטען כי בהגיע הנאשמת לצומת ולאחר עצירה קצרה, היא החלה בנסיעה שוטפת, סטתה ללא סיבה עם רכבה שמאלה, עלתה על אי תנועה בצומת, מצד שמאל, פגעה ברXXXXXים, וגרמה למותה של אשה ששהתה באותה עת על אי התנועה, וכן לפציעתו של בעלה של אותה אשה.

9. ההסדר הדיוני לאור טענת האוטמטיזם

הצדדים הודיעו לבית המשפט בפתח ישיבת יום 4/2/07 כי הגיעו להסדר דיוני לפיו לא יישמעו עדי תביעה, שכן מהות הטענה של הנאשמת היא טענת אוטומטיזם כאמור בסעיף 34ז' לחוק העונשין שעניינו העדר שליטה:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שעשה ולא היה בידו לבחור בין עשייתו לבין הימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, לעניין אותו מעשה, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעה של שינה או אוטמטיזם או הפנוזה".

למעשה, טוענת הנאשמת כי משום שלא היתה לה רציה, הרי בידה לסתור החזקה הקיימת - לפיה סטייה מנתיב נסיעה יוצרת חזקה בדבר רשלנותו של מי שנוהג ברכב – חזקה הניתנת לסתירה כאמור.

10. עדות הנאשמת

הנאשמת העידה כי מסרה שתי הודעות אמת במשטרה (שתיהן הוגשו בהסכמה) וכי לא התייעצה עם אף אחד לפני כן. דברים אלה לא נסתרו. למעשה אין אף סתירה מהותית בין דבריה על דוכן העדים ודבריה שם. כבר בהודעתה הראשונה בבית החולים, שעתיים אחרי המקרה, סיפרה שהיה רXXXXX ירוק ולכן המשיכה בנסיעה ופתאום איבדה הכרתה.

היא העידה כי ביום האירוע נסעה מחולון לר"ג. בצומת הרחובות ז'בוטינסקי וביאליק בר"ג, שבו אירעה התאונה, היא הגיעה עם רכבה ועמדה ברXXXXX משום אור אדום. רק לאחר שהתחלף האור לירוק, היא החלה בנסיעה. היא הייתה רביעית או חמישית בטור המכוניות שבצומת. היא זכרה שגמעה 100-200 מ' (אם כי ציינה "אני לא יודעת הערכה של מרחקים")  ומנק' זמן זו לא זכרה עוד עד שהתעוררה, אחרי התאונה. היא העידה כי רק כשהתעוררה ראתה את הבעל של האישה יושב על הכביש והאישה הייתה שרועה על הכביש. עוד הוסיפה, ועניין זה בר משמעות, כפי שיובהר להלן, כי ראתה "נקודות שחורות". גם בהודעתה במשטרה וגם בבית המשפט. סביר להניח שהנאשמת לא ידעה כי נקודות שחורות יחזקו עדותה, שכן האדם הסביר אינו מודע לעניין זה שברפואה.

איבוד ההכרה אוזכר על ידה גם בהודעה הראשונה וגם בגליון חדר מיון (הוגש בהסכמה) שאחרי התאונה מופיעה המילהSyncope  שמשמעה "עילפון".

***ההודעה הראשונה וכן ההודעה השנייה מצורפות ומסומנות לפי מהותן
***תעודת חדר מיון מצורפת כנספח ומסומנת לפי מהותה

11. חוו"ד מטעם ההגנה - מומחה לרפואת שינה, פרופ' גיורא פילאר

11.1 ה-credibility של המומחה

מטעם ההגנה הוגשה חוות דעת מומחה לשינה, פרופ' גיורא פילאר, עוד ביום 1/2/07 כשנה ואף יותר בטרם החלה פרשת שמיעת הראיות. אולם, התביעה בחרה לא להביא חוות דעת נגדית מטעמה או כל ראיה אחרת שיש בה כדי לסתור את עדות המומחה, הס מלומר, לא יכלה לעשות כן, וזאת חרף הארכות שניתנו לה לשם כך.

פרופ' פילאר הינו רופא מומחה ברפואת ילדים, בעל דוקטורט למדעים, מנהל היחידה להפרעות שינה בילדים ורופא בכיר במרכז לרפואת שינה של הטכניון. הוא מעיד עדות שברפואה.

***חוו"ד פרופ' פילאר מצורפת ומסומנת לפי מהותה

11.2 הפעולה האקטיבית של תחילת הנסיעה כגורם שולל הירדמות

פרופ' פילאר אינו יכול להעיד כי מדובר באיבוד הכרה רגעי של הנאשמת משום קושי להוכיח. יחד עם זאת, הוא העיד כי להערכתו הסבירות שמדובר באיבוד הכרה רגעי הינה גבוה לאין ערוך מהאפשרות שהנאשמת נרדמה. הוא הסביר כי הירדמות בזמן פעילות מונוטונית ככלל, או נהיגה בפרט בדר"כ מתרחשת על רקע היעדר גרייה כאשר קיימת עייפות ניכרת. ואילו כאן, הנאשמת לא היתה במצב של פעילות מונוטונית משום שעצרה ברXXXXX אדום והחלה ליסוע כאשר הרXXXXX התחלף לירוק. כך גם ע"פ כתב האישום. בשל עובדה זו ניתן לומר בוודאות שהנאשמת הייתה אקטיבית, וכאמור, אם הייתה אקטיבית, לא נרדמה.

לדעת המומחה, אפילו אצל אנשים שסובלים ממחלות קשות של ישנוניות, הזמן בין פעילות אקטיבית ועד להירדמות עורך בדר"כ מס' דקות. לכן, היות ובדו"ח הבוחן (הוגש בהסכמה) אין סימני בלימה (עמ' 2) והנאשמת עמדה ברXXXXX, והיות וסביר להניח, שזמן הנסיעה מרגע שינוי האור לירוק ועד התאונה לא ארך דקות, כי אם שניות ספורות, הרי ככל הנראה היא איבדה הכרתה. בוודאי ברמה הנדרשת לעורר ספק סביר במשפט הפלילי.

***דו"ח הבוחן מצורף כנספח לכתב סיכומים זה.

11.3 נקודות שחורות" כחיזוק לטענה של איבוד הכרה

על פי המומחה, ראייה של "נקודות שחורות" לעיתים קרובות מקדימה אירוע של איבוד הכרה. לכן, לאור האזכור של "נקודות שחורות"בעדותה, מתחזקת הסברה שמדובר באירוע של איבוד הכרה ולא בהירדמות.

11.4  "מזג אוויר נאה" ושעת בוקר כגורמים שוללים הירדמות

המומחה מוסיף כי גם מזג האוויר הנאה, (שאינו במחלוקת, והוא מצוין בכתב האישום) ושעת הבוקר, 09:20, גם הם תורמים למסקנה שהנאשמת לא נרדמה בשל "השעון הביולוגי" שלא מאפשר בדר"כ הירדמות בשעות הבוקר.

פרופ' פילאר חותם דבריו בכך שהנאשמת לא נרדמה ולדעתו היא איבדה הכרתה באופן רגעי.  בחקירה נגדית עמד פרופ' פילאר על חוות דעתו, והסביר כי קיימות 3 אפשרויות: האחת, שהנאשמת גרמה לתאונה במתכוון, על פניו אפשרות שהיא לא סבירה ע"פ יתר העדויות (ואף הנאשמת לא הואשמה בכך) השנייה, שנרדמה והשלישית, שאיבדה הכרתה. הוא העיד כי הגיע למסקנה זו גם על דרך האלימינציה. אולם לא רק.

ע"פ פרופ' פילאר, קיימת אפשרות שהיא יותר מסבירה, לפיה הנאשמת לא שלטה על הנעשה עת התרחשה התאונה בשל מצבה הרפואי ואבדן ההכרה הרגעי. בהיעדר חוו"ד נגדית ולנוכח חקירתו הנגדית מתבקש בית המשפט לאמץ את כלל מסקנותיו.

12. האם הנהיגה עצמה מקורה ברשלנות לאור המצב הבריאותי

12.1 מצבה הבריאותי של הנהגת ביום התאונה וההחלטה לנהוג

הלכה פסוקה היא כי "דבר הנתון ללבו של אדם אין בדרך כלל להוכיחו אלא על-ידי ראיות נסיבתיות על-פי התנהגותו ומעשיו החיצוניים "שהרי בית-המשפט נעדר כלים לבחון את צפונות ליבו של הנאשם (ראו: ע"פ 502/73 שוורצברג נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 202, 206). את הנתון לליבה של הנאשמת כאן, ניתן ללמוד בעיקר מכך שערב קודם, החליטה שלא לנהוג לאור מצבה הבריאותי.  

אין חולק כי בערב שלפני התאונה חלתה התובעת והייתה במיון ואף בבוקר התאונה, בשעה 8:00, הייתה הנאשמת בקופ"ח. אלא שבעוד שבערב התאונה הרגישה רע מאוד, הרי בבוקר היא כבר הרגישה טוב יותר ולא היה לה חום. גם התעודה הרפואית שמתעדת את ביקורה בקופ"ח בבוקר התאונה – אין בה אינדיקציה של ערך גבוה של חום. לכן, משום "שבלילה היה לי חום ובבוקר לא היה לי", סברה כי היא יכולה לנהוג. היא הסבירה:

"ש.ת. זה נכון שערב לפני התאונה הרגשתי לא טוב והחלטתי לא לנהוג לבדי. בבוקר לא היה לי חום והגרון פחות כאב ולכן נסעתי לבד.  ש.ת. לפני התאונה, לא היה לי חום. אם היה לי חום לא הייתי עולה על האוטו". [עמ' 10, שורה 21 לפרוטוקול]

גם רחמים דוד, עד הגנה מס' 2, העיד לטובת הנאשמת בעניין זה:

"בלילה שלפני התאונה היא הרגישה לא טוב. אחת הבנות לקחה אותה לבי"ח. לא זוכר את השעה שהיא חזרה. בלילה הרגישה בסדר וישנה. אני יצאתי לעבודה והיא אמרה שהיא הולכת לרופא". [עמ' 11, שורה 19 לפרוטוקול]
12.2 ההימנעות מנהיגה בערב שלפני התאונה

דווקא נאשמת זו כבר הוכיחה שכשהיא איננה מסוגלת לנהוג היא אינה עושה כן: היא העידה כי לילה לפני התאונה, בשעה 20:00 היא הייתה במיון בית החולים עם אבחנה של חום ומי שנהגה לשם הייתה יובל, בתה, שהעידה אף היא. הנאשמת הצהירה:

"בבי"ח היתה איתי בתי, יובל. היא נהגה לביה"ח. יובל נהגה כי היא באה לקחת אותי מהבית. היא אמרה שאין קופ"ח ונלך למיון".[עמ' 7, שורה 6 לפרוטוקול]

ואף, הבת יובל עצמה העידה כי היא שנהגה ערב לפני התאונה :

"אני הבת של הנאשמת. אני נסעתי איתה לבי"ח בלילה שלפני התאונה. אני נהגתי ברכב בדרך לשם.... לקחתי את אמי לתה"ש. מאז הגירושים של אמא שלי אני מרגישה צורך לעזור, אני זו שבין האחיות שדואגת אם היא לא מרגישה טוב. אני תמיד מגיעה. אמא לא מרגישה לא טוב בתדירות נמוכה. דיברתי איתה באותו יום, לפני התאונה, אחה"צ והיא אמרה שהיא לא מרגישה טוב. וגם לקראת הערב. שמעתי בקול שלה שהגרון שלה מודלק. אפילו לא אמרתי שאני מגיעה. פשוט הגעתי. ראיתי שהיא לא מרגישה טוב. אני יודעת שכדי לקבל טיפול רפואי טוב צריך ללכת למיון ולכן המלצתי לה ללכת למיון. לא מדדתי לה חום. אין לה מד חום בבית. נגעתי לה במצח עם היד. סברתי שהכי טוב ללכת לראות רופא. אני פעלתי באופן אוטומטי, ראיתי שהיא לא מרגישה טוב והחלטתי ללכת למיון. זה המהלך שחשבתי שאם יש חום הולכים למיון. הייתי איתה במיון במהלך הבדיקות. לא זוכרת מה בדיוק עשו. בסופו של דבר אמרו שפחות או יותר היא בסדר ושתלך לרופא משפחה". [עמ' 12 שורה 9 ואילך לפרוטוקול]
12.3 עדויות ביחס למצבה הבריאותי של הנאשמת עובר לתאונה

על פי תיאורה של הנאשמת את מצבה הבריאותי, עולה שכלל ועיקר לא יכלה הנאשמת לצפות את איבוד ההכרה. היא אמנם הייתה בבית החולים בערב שלפני התאונה, אך היא העידה כי לא הייתה מחוסרת הכרה:

"ש.ת. חודש לפני התאונה הרגשתי מצוין. עבדתי כמטפלת בילדים ברמ"א. באופן פרטי. לא החסרתי ימים. גם לא הלכתי לרופא.
ש.ת. רק ערב לפני התאונה הלכתי למיון. במהלך אותו יום בבוקר כאב לי קצת הגרון. בצהריים זה החמיר. לא הלכתי לקופ"ח כי חשבתי שזה יעבור. ב- 20:00 זה החמיר.
ש.ת. הבת שלי אמרה לי שתקח אותי למיון כי יש לי חום. מדי פעם היה לי חום, במהלך השנים. אני בת 56. לא יודעת אם היה לי חום של 39, אולי 38 כשהייתי ילדה. בשנים האחרונות לא היה לי חום של 39.
ש.ת. לא נבהלתי מהחום. הרגשתי לא טוב. הלכתי למיון כי היתה לי מוגלה בגרון. לא יכולתי לדבר. ש.ת. הבת שלי נהגה לבי"ח. לא הרגשתי טוב. היא אמרה לי שתסיע אותי. זה נראה לי הגיוני שהיא תסיע אותי. ש.ת. באותו ערב היה לי ברור שעדיף שלא אנהג במצבי, כפי שהרגשתי.
ש.ת. ערב לפני התאונה, במיון עשו לי משטח גרון והרופא נתן לי מרשם לאנטיביוטיקה. היה לי חום 38.6. [שורה 9, עמ' 8 לפרוטוקול]

בחקירתה, במסגרת ההודעה השנייה, היא נשאלה אם הרגישה עייפות, וענתה על כך שלא. אם הייתה רוצה להצדיק מעשיה, אולי הייתה תולה זאת בעייפותה. גם אם בית המשפט ימצא את הנאשמת תשושה, או עייפה, וזאת חרף השעה המוקדמת, הרי  בפס"ד שטנר כבר נקבע כי הרגשת עייפות כללית עדיין לא שוללת בהכרח העדר שליטה ברכב. [ ובמאמר מוסגר: כתב האישום לא מייחס אשמה של נהיגה במצב השולל שליטה ברכב].

גם בתה של הנאשמת כזכור העידה לעניין בריאותה של הנאשמת כי "אמא לא מרגישה לא טוב בתדירות נמוכה".
13. קש"ס משפטי - האם יכלה הנאשמת לצפות את אבדן ההכרה?
13.1  פס"ד בייליס, פס"ד פטרומיליו
 
הוראת סעיף 21(א)(2) לחוק, מצמצמת את חובת הציפיות של הנאשמת לסיכון "בלתי-סביר" בלבד וכך נאמר בספרו של י' קדמי (תשנ"ו) [61], בעמ' 42:

"המושג 'סיכון סביר' – ו'בלתי-סביר', כאמור בסעיף 20(א)(2)(ב) לתיקון – טומן, אפוא, בחובו את הדרישה כי ה'סיכון' יהיה לא רק כזה שאדם מן היישוב היה 'יכול' לצפותו (ועל כן להיות 'מודע' לו), אלא גם כזה שאדם מן היישוב היה 'צריך' לצפותו; ובמקום שלא היה צריך לצפותו – אין זה 'סיכון סביר' שהעדר מודעות כלפיו מהווה רשלנות".
 
בתוך פרשנות זו יש לשים לב לשינוי שחל בחוק כגון זניחת הביטוי "האדם הסביר" לטובת הביטוי "אדם מן היישוב" והעדפת מבחן האדם הממוצע על פני מבחן האדם "הרצוי". 

בפס"ד בייליס (ע"פ 6512/99 בייליס נגד מדינת ישראל) בימ"ש העליון קבע היעדר קש"ס משפטי בין נהג במהירות מופרזת למותו של נהג אופניים שהתרשל בהיכנסו לצומת באור אדום. נקבע שאין לצפות התנהגות מכוונת אלא רק לא מכווונת.

בפס"ד פטרומיליו (ע"פ 707/83 פטרומיליו נ' מדינת ישראל, פ"ד לח (4)  נקבע שאדם שחטף תיק לקשישה מבלי ליצור איתה מגע פיזי לא יכל לצפות את מותה מבהלה, ועוד שם הייתה כוונה ראשונית לבצע עבירה.

13.2 העובדה כי הנאשמת מעולם לא איבדה הכרתה

הנאשמת העידה במשטרה כי מעולם לא איבדה הכרתה תוך כדי נהיגה או באופן כללי (שורה 33, הודעה השנייה) ואף בבית משפט הנאשמת העידה ביחס למצבה הבריאותי בחודש לפני התאונה. מעדותה זו ניתן להבין כי לא יכלה לצפות, והיא אף לא צפתה את דבר התרחשות איבוד הכרה. איכה הצפייה  של איבוד הכרה שעה שמעולם לא איבדה הכרתה, אם גם העידה "לא ידעתי שאני הולכת להתעלף".
13.3 היעדר סימני בלימה כתמיכה ב"נקודות שחורות" ואיבוד הכרה

בית המשפט קובע כי גם כאשר אין עדות רפואית "ייתכן מקרה נדיר שבו יהיה מוכן בית-המשפט לקבל הגנה כזאת, על-סמך עדויות אחרות, ואולי אף על-פי עדותו של הנאשם בלבד (!) כשהיא מכילה הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות אבל ברור כי בדרך כלל בלי עדות רפואית מסייעת תהא זו משימה לא קלה מצד הנאשם לקעקע את האשמה שלכאורה הוכחה בעדויות התביעה ולפחות לעורר ספק בנכונותה בלב השופט היושב לדין".  

ואילו כאן, קיימת חוות דעת רפואית, שלא נסתרה, וישנו "הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות" גם משום התיאור אודות נקודות שחורות", וגם משום חוו"ד המומחה ומשום היעדר סימני בלימה.
13.4 רע"פ 5682/98 אבי עלי נ' מ"י - כאשר אי הרציה ניתנת לצפייה

כבוד הנשיא א' ברק הכריע בשאלת הצפיות ברע"פ 5682/98  בעניין אבי עלי  נ'  מדינת ישראל וקבע כי לא תעמוד לחולה סכרת טענה של אוטומטיזם שעה שבמהלך נהיגה נכנס למצב של היפוגליקמיה, איבד את הכרתו, חצה צומת בשעה שהרXXXXX היה אדום ופגע במספר כלי רכב נוסעים וחונים. זאת משום שהתברר כי הנהג  היה מודע למחלתו ואף חווה בעבר אירוע של אובדן הכרה ונמנע מלדווח על מצבו לרשויות הרישוי.

ובאימפליקציה:
לא כך ניתן לומר על הנאשמת בתיק זה. ראשית, אין מדובר בחולי של ממש, כמו היפוגליקמיה, אלא בסה"כ במחלה נטולת חום, ואפילו נטלה כדורי אנטיביוטיקה, אין בעלון הרפואי של התרופה כדי להורות על הימנעות מנהיגה.  שנית, הנאשמת לא הכניסה עצמה מרצון, ואף לא בעצימת עיניים, למצב זה, משום שלא יכלה לצפות אבדן הכרה. בניגוד גמור לאבי עלי.

***העלון הרפואי מצורף לכתב סיכומים זה.

13.5 אוטמטיזם כאשר איבוד ההכרה איננו ניתן לצפייה
13.5.1 ע"פ מס' 415/68 אבא כרמל  נגד  מדינת ישראל

בניגוד לפס"ד אבי עלי, בע"פ מס' 415/68 אבא כרמל  נגד  מדינת ישראל, בית  המשפט העליון קיבל ערעורו של נהג שטען טענת הגנה דומה כך שאין לראותו כ"נוהג" אותו זמן.  אף הוא טען שלא יכל לצפות את אי הרצייה.

הוא העיד כי תוך כדי נהיגה חש ברע והיתה לו "איזו הרגשה מאד משונה" ולאחר מזה איבד כנראה את ההכרה, כי אינו זוכר שום דבר ממה שקרה לו עד להתנגשות וכאשר התעורר מצא את עצמו שוכב בבית-חולים כשהוא פצוע בראשו.
 
הנוסע לצידו העיד כי בהיותם במרחק מסויים מן הצומת ראה את ראשו של הנהג "נופל קדימה בין ההגה ודלת המכונית" ואת מצבו של הנהג בכלל תיאר כ"מת". 

נקבע בפס"ד אבי עלי כי ניתן לקבל טענת הגנה זו גם בהעדר עדות רפואית מסייעת, גם על בסיס עדותו של הנאשם לבדה ובלבד שהיא מכילה הסבר מתקבל על הדעת להתרחשות.
 
בענייננו, קיימת חוות דעת רפואית. ואולם, כמו באבא כרמל, כל שמבוקש הוא, שבית המשפט, יקבל את דברי הנאשמת אודות "נקודות שחורות", כחיזוק וכבסיס, למסקנת המומחה מטעם ההגנה, גם משום שראיית נקודות שחורות קודמת למצבים של איבוד הכרה ע"פ דבריו. 

***פס"ד אבא כרמל מצ"ב כנספח לכתב סיכומים זה ומסומן לפי מהותו.
13.5.2 פס"ד יואכים שטנר – איבוד הכרה על רקע הסתיידות עורקים

בפס"ד יואכים שטנר (ע"פ 165/57 היועמ"ש נ' יואכים שטנר, פ"ד יא 1557) נדון עניין גרימת מוות ברשלנות ע"י נהג, שסבל ממחלת הסתיידות העורקים, ומשום ערפול חושים בזמן התאונה נשללה ממנו הכרתו בזמן התאונה. ע"פ עדויות מומחים, אדם החולה בהסתיידות עורקים אינו צפוי לערפול מיידי ופתאומי של החושים, ואין לאסור עליו נהיגת כלי רכב. משום עדויות אלה, נקבע, כי חסרה מידה של רשלנות, העשויה לשמש יסוד לאישום. גם הרגשת עייפות כללית עדיין לא שללה ממנו את השליטה ברכב, ולא הייתה עשויה להעמיד אותו על סכנת אבדן ההכרה שבאה לאחריה. בדיוק כפי שדלקת בגרון לא העמידה את דליה XXXXX על סכנת איבוד ההכרה.

***פס"ד שטנר מצ"ב כנספח ומסומן לפי מהותו לכתב זיכומים זה.
13.5.3 ת.ד. 770/01 דודסון שמעון נ' מ"י, בימ"ש לתעבורה, צפת
 
בית משפט לתעבורה בצפת אף הוא, בת"ד 770/01, בעניין דודסון שמעון, זיכה נאשם בשל הגנה דומה, מנהיגה ברשלנות, גרימת נזק וסטייה מנתיב נסיעה. הנהג טען כי פעל במצב של אוטומטיזם  משום שחש סחרחורת, שנמשכה מס' שניות, גרמה לאובדן השליטה על הרכב ולתאונת דרכים.  בענייננו, אבדן ההכרה הוא נחרץ יותר ומהיבט של קל וחומר דין הנאשמת - זיכוי.

***פס"ד דודסון מצ"ב כנספח ומסומן לפי מהותו לכתב סיכומים זה.
 
14. סוף דבר:

הנאשמת, עותרת איפוא, לזיכויה מכל אשמה.

מחמת העובדה שנזקקה להוצ' משמעותיות, בין היתר בשל העמדת חוות דעת רפואית מטעמה, מבוקש בזאת אף להורות על חיוב המדינה בהוצאות.
 
          ‎‎ ‏‏                
.............................
אורן בושרי, עו"ד
מ.ר. 29404
ב"כ הנאשמת